מנהלי תיאטרון "מלנקי" מעדיפים לפרוש מלהתפשר

"בשבועות האחרונים אני שואל את עצמי אם אני בכלל מעוניין להמשיך את הדבר הזה שנקרא 'קבוצת תיאטרון'. אם זה בכלל מה שרציתי לעשות", אומר הבמאי איגור ברזין, המנהל האמנותי של תיאטרון מלנקי ("קטן" ברוסית).

האיש שלפני 17 שנים הקים בעשר אצבעות תיאטרון פרינג' דל אמצעים שהפך אבן שואבת לחובבי הצגות איכותיות ולא מתפשרות – נראה ונשמע כעת בעיקר עייף. וזו הייתה אמורה דווקא להיות פגישה אופטימית עם ברזין ועם שרית רמתי, מנהלת תיאטרון מלנקי בשנתיים וחצי האחרונות. איום הסגירה המיידית שריחף לאחרונה על התיאטרון הוסר, אם כי זמנית, ולאחרונה הועלתה במקום הצגה חדשה בשם "ברשת". מדובר בעיבוד לסיפור "רשימות מהמחתרת" מאת דוסטויבסקי שאותו הפך ברזין למשל מודרני קודר על אדם השבוי בעולם וירטואלי. בכל זאת, מעל הכל מרחף המשבר שעדיין קיים, ובעיקר הצלקות שהותיר בנפשם של רמתי וברזין.

"אני מפנים שמה שבאמת מושך אותי, וזה יישמע כמו קלישאה, זה לנהל מעבדה", ממשיך ברזין, "לבחון את אמנות התיאטרון ברבדים הכי עמוקים, לחקור את יחסי הגומלין שלה עם המוזיקה, הציור והספרות. הרוטינה של עוד רעיון, עוד מחזה ועוד חזרות מתחיל למצות את עצמו מבחינתי. חלק מהתחושה הזו הוא תוצר של השנה האחרונה, שבה עבדתי בתנאים בלתי אפשריים. אולצתי, לראשונה מאז הוקם התיאטרון, להתפשר על האמנות שלי, אבל רק בקטנה בינתיים, כי 'ברשת' היא הצגה לבמה חשופה – שני שחקנים ומסכי וידיאו למולטי מדיה".

שרית רמתי ואיגור ברזין. צילום: טל פרי

התחלתם בחזרות בתקופת שיא המשבר. שרית רמתי אמרה אז בראיון שהתיאטרון ייסגר בתוך חודש. מה אומרים לשחקנים במצב כזה? איך יוצרים משהו?

"הבטחתי להם שגם אם התיאטרון ייסגר ההצגה תועלה. שאמצא לה במה, כי זו הצגה מאוד מודולרית. היה קשה הרבה יותר להתמודד עם המחשבה שמפעל של 17 שנים ייעלם בגלל סיבוך ביורוקרטי. זה עדיין קשה, כי בפועל לא נראה שלמישהו מהרשויות אכפת".

רמתי: "אני יודעת בוודאות מוחלטת שגם אם נעשתה טעות היא הייתה מינימלית ובתום לב, ולכן אטימות הממסד בלתי נתפסת. הרי מי שקובע קנס של 300 אלף ש"ח למוסד שתקציב הפעילות השנתי שלו הוא כ־800 אלף ש"ח יודע שבפועל זה גזר דין מוות. הראיון ההוא לא היה מבחינתי איום סרק. באמת היינו מרחק שבועות מסגירה. היו לנו 1,100 ש"ח בקופה. שרדנו רק בזכות מענק חירום ממינהל תרבות ובזכות הסכם פריסת חובות לשלוש שנים, אף שהתחננו לחמש. גם עכשיו אני ואיגור בקושי מושכים משכורות. השחקנים והצוות הטכני מרוויחים יותר מאיתנו, והשכר של איגור היה מביש בעיניי מלכתחילה".

לפני ארבע שנים הצטרף תיאטרון מלנקי, הנתמך בידי עמותה, לפרויקט של משרד הקליטה – פסטיבל לטיפוח אמנים עולים בקיבוץ נגבה. כספי התמיכה לפסטיבל הועברו בחלקם לעמותה נוספת שהייתה שותפה בפרויקט משיקולים טכניים, אך בבדיקה שהתקיימה כמה חודשים מאוחר יותר הוגדר המהלך הפיננסי כפסול (מה שהחוק מכנה "פעילות צינור") והוביל כאמור להקפאת תקציבים ולקנס של 300 אלף ש"ח, אף שאין עוררין על חשיבותו האמנותית ותרומתו של תיאטרון מלנקי, שהעלה בעשור האחרון הצגות איכות שגרפו שבחים ופרסים כגון "אורפאוס במטרו", "איוב", "הנזיר השחור", "דברי אלי כמו גשם", "הזקנה ועושה הניסים" ועוד.

"לפני שהתחלתי לעבוד במלנקי עסקתי שנים בניהול עמותות", מספרת רמתי, "לו ישבתי על כס ההנהלה בתקופה ההיא, לעולם לא היינו מגיעים למצב הזה. בפועל יש מצב נתון שאנחנו צריכים להתמודד איתו, ולפעמים גם אני על סף שבירה. אני מרגישה שאני מנהלת משבר ולא תיאטרון. זה לא סוד שכדי לנהל תיאטרון בישראל צריך קשרים וקומבינות, ואני בעיקר מזמזמת לאנשים באוזן וזה מעורר לא מעט אנטי. הגענו למצב שבו סגירת תיאטרון בישראל היא כבר לא קו אדום שלא חוצים. עובדה שאת אנסמבל תיאטרון הרצליה סגרו. אבל אני מאמינה גדולה בלעשות דווקא. אין לי דרך לדעת מה יהיה בעוד שבוע. אדרבא, אתכנן שנה קדימה. רק עכשיו הפקנו אירוע שהוקדש ליצירותיו של ס. יזהר, וגדולי הסופרים והיוצרים נטלו בו חלק כי הכבוד לאיגור ולעשייה שלו עצום. מצד שני אני לא נאיבית. בהחלט ייתכן שמנהל עם קשרים טובים משלי יוכל לעשות למען מלנקי יותר, ואם תהיה אופציה כזו אפנה לו את מקומי".

מתוך ההצגה "ברשת". צילום: יוסף מוסטובוי

ברזין, יליד קזחסטן, הוא בוגר אקדמיית גיטיס לאמנויות התיאטרון במוסקבה והיה בין השאר במאי קרקסים לפני שעלה לארץ בשנת 1993. במשך ארבע שנים הוא התפרנס מעבודות מזדמנות לפני שהקים את תיאטרון מלנקי, בשיתוף השחקנים מיכאל טפליצקי והלנה ירלובה. שני האחרונים שוכנים כיום לבטח בחיק התיאטרון הרפרטוארי (טפליצקי בגשר וירלובה בקאמרי), אבל ברזין ממהר לפסול את האופציה שימצא מזור למצבו הנוכחי לצד הקולגות לשעבר.

"אני לא רואה מצב שמישהו בתיאטראות האלה יבוא אליי בהצעות עבודה", הוא מסביר, "הם עושים מה שהם עושים, וזו כמובן זכותם כשם שזכותי להגדיר עבור עצמי מהו בעיניי תיאטרון. היו בעבר פגישות ומגעים, אבל מהר מאוד הבנתי שהם לא יכולים להבשיל כי אנחנו לא באמת מדברים באותה שפה".

רמתי: "אני יודעת, בוודאות מוחלטת, שכמה מטובי וגדולי שחקני התיאטרון והמסך בארץ היו רוצים לעבוד עם איגור. אין עוד כיום במאי בארץ המקדיש חצי שנה לפיתוח וחזרות של מחזה אחד. אני יודעת מה זה בשבילו לעשות פשרות, ולו הקטנות ביותר. בתקופת החזרות להצגה 'ברשת' קיצרנו את התהליך, כי לא יכולנו להרשות לעצמנו לשלם על חדר חזרות. אני לא מוכנה שהוא יעבור את זה שוב. לאיגור וגם למלנקי מגיע יותר, למשל אולם קבוע. עם כל הכבוד למרכז התרבות בגן מאיר בתל אביב, שם אנחנו מציגים בשנים האחרונות, הגיע הזמן שיהיה לנו בית. במקום זה אנחנו נלחמים כדי ששחקנים ואנשי צוות יקבלו לפחות 250 ש"ח להצגה".

לו הייתה לך כיום האופציה לקבל המחאה מתורם פרטי שתפתור את כל הבעיות הנוכחיות של תיאטרון מלנקי, איזה סכום היית מבקשת?

"חצי מיליון ש"ח. זה היה סוגר את החוב ומאפשר לי לתכנן שנתיים קדימה בראש שקט. זה ממש לא הרבה – שני פגזים בצוק איתן".

"ברשת", תיאטרון מלנקי במרכז תרבות גן מאיר, 5.10, 6.10 21:00