מסך הברזל
ספרה החדש של ד"ר ילנה טרטקובסקי על תיאטרון הבימה בוחן את הקשר בין המסורת הרוסית ליצירה המקומית
הספר "הבימה: המורשת הרוסית" של ד"ר ילנה טרטקובסקי מספר את סיפור לידתו של התיאטרון העברי בבית מדרשם המפואר של ענקי הבמה הרוסית סטניסלבסקי ווכטנגוב, אך גם את סיפור התנדפותה המעציבה של המסורת הזאת מהתרבות הישראלית. בדרך שובר הספר לא מעט מיתוסים מושרשים על ראשיתה של הבימה, מפרק לגורמים את טכניקת ההכשרה של שחקניה המייסדים ואת תקופות החזרות על הצגותיה הראשונות, ובאופן כללי מעורר את העבר המופלא לתחייה מרגשת. "אין ספק שהתיאטרון העברי נולד בתוך התיאטרון הרוסי", אומרת טרטקובסקי. "מטרת המחקר שלי הייתה לבדוק מה בדיוק אנשי התיאטרון העבריים למדו מהרוסים, מה הם הפנימו ממה שלמדו ומה העבירו הלאה. אז ברור שהם למדו דברים טובים מאוד, ולפי כל העדויות גם הפנימו אותם, אלא שבדרך רוב האנשים שהצליחו להפנים את החומר התפזרו, ואלה שנשארו לא כל כך רצו ואולי גם לא כל כך יכלו להעביר את המורשת הזאת הלאה".
בתור מי שעלתה לישראל מרוסיה ב־1996 יש לך פרספקטיבה כפולה על הנושא. מה הרווחת מזה?
"הגעתי לחקור את הבימה בדיוק משום שחיפשתי נושא שיאפשר לי לשלב את שתי הפרספקטיבות. בתחילת הדרך כל מה שידעתי על הבימה התבסס על מיתוסים. לאט לאט גיליתי שברוסיה ובישראל המיתוסים סביב התיאטרון שונים לגמרי. לדוגמה, התפיסה הרוסית לגבי מורשתו של וכטנגוב, שעבד עם הבימה בשנים הראשונות, היא שמדובר במורשת ריאליסטית, בעוד שבארץ מדברים עליו כבמאי של תיאטרון אקספרסיוניסטי ומסוגנן. הפרספקטיבה הכפולה שלי אפשרה לי ליישב בין שתי התפיסות. עוד מיתוס חשוב שבחנתי מחדש הוא זה העוסק במבטא הרוסי הכבד של שחקני הבימה, שהם גם התעקשו להנחיל לדור הצעיר של השחקנים.כשעימתי כמה מקורות הבנתי שאצל רוב השחקנים בהבימה שפת האם בכלל לא הייתה רוסית, אלא יידיש. מה שנתפס בטעות כמבטא רוסי שהביאו מהבית היה כנראה תוצאה של שיעורי הדיבור הבימתי הנכון של הנסיך וולקונסקי במוסקבה, וזה גם מה שמסביר את העובדה שאנשי הבימה שימרו את המסורת הזאת במשך שנים והעבירו אותה הלאה".
תוכלי להגדיר את ההבדל בין מחקר התיאטרון הרוסי לזה הישראלי?
"ההבדל הוא בעיקר בצורת ההגשה. ד"ר חנה שקולניקוב, המנחה שלי בדוקטורט שעליו מבוסס הספר, לימדה אותי להתנסח בצורה בהירה ומנומקת וכן לשאוף להעניק נקודת מבט אישית על החומר, ולא רק לסדר אותו. לעומת זאת, הרבה מהמחקרים הרוסיים כתובים כמעט כמו רומן. הם מרשים לעצמם משפטים מעורפלים ומתפייטים, ללא תשתית מחקרית מספקת. היתרון הגדול של החוקרים הרוסים לעומת הישראלים הוא העובדה שהם משרתים את המדיום.הם קודם כל אנשי תיאטרון ורק אחר כך אנשי מחקר, ועבודתם נעשית עבור התיאטרון. כשאתה נכנס לספרייה מדעית לתיאטרון במוסקבה, אתה פוגש שם שחקנים, במאים ומעצבים שקוראים את המחקרים. הממד הזה חסר מאוד בארץ, מה גם שחלק מהמחקרים כתובים בשפה לא נגישה שגם חוקרים אחרים מתקשים לפענח, ועוסקים בנושאים שסביב לתיאטרון ולא במהות שלו".
למה לדעתך התיאטרון הישראלי לא הפנים את המסורת הרוסית של הבימה? יכול להיות שהיא לא התאימה להווי הישראלי המתגבש?
"כן, הנסיבות המקומיות בארץ הכתיבו דברים אחרים ולא הייתה בהבימה דאז אישיות גדולה שיכלה לפתח את המסורת הזאת. ברגע שהבימה החליטה להשתכן כאן בתחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת, אנשיה היו צריכים ללכת לכל מיני פשרות עם הקהל והביקורות המקומיות שדחו את הסגנון של הבימה והתייחסו אליו כאל משהו מתנשא וזר להווי המקומי. כך מהר מאוד התחילה הבימה להציג מחזות ריאליסטיים ותרגומים של מחזות יידיש, שהלמו יותר את טעם הקהל. צריך גם לזכור שמסך הברזל לא אפשר לאנשי הבימה לשמור על קשר עם התיאטרון הרוסי ולהמשיך לספוג את השפעתו. כיום אני חושבת שכל מה שנשאר מהמסורת של הבימה הוא השם שלה".