נוער שוליים

אי"ב, ארגון היוצרים העצמאיים בתיאטרון, הפך מאז הקמתו ב־2009 לנוכחות דומיננטית בשדה הפרינג' הישראלי. מכך ניתן היה להתרשם לדוגמה בטקס פרסי קיפוד הזהב האחרון, שבו לא פחות משבע הצגות שונות של יוצרים המאוגדים באי"ב זכו בפרסים השונים.

ארז חסון, שמנהל את הארגון בשנתיים האחרונות במקביל לעבודתו השוטפת כמנכ"ל אנסמבל עיתים הוותיק של רנה ירושלמי, מאמין שהקמת אי"ב הייתה צו השעה. "בעשר השנים האחרונות הפרינג' נמצא בקו עלייה מדהים. היצירה העצמאית בישראל מבעבעת ורוחשת, ועל כן במדור התיאטרון של משרד התרבות עודדו הקמת מסגרת, שתאפשר לה לקבל תקציבים", הוא מסביר. "בניגוד לעבר, אז נאלצו היוצרים להקים ולנהל עמותה משלהם שקיבלה כסף בשביל פרויקט אחד בשנה, במקרה הטוב, הקמת אי"ב אפשרה לרכז יחד 15 עד 20 פרויקטים בעמותה אחת. היוצרים משלמים דמי חבר לארגון, ותמורת זה מקבלים ממנו מגוון שירותים".

האם המטרה של אי"ב להוות קונטרה לתיאטרון הרפרטוארי?

"כמו שלעמותת הכוריאוגרפים אין כוונה לעמוד נגד מרכז סוזן דלל, ככה גם לאי"ב אין כוונה לעמוד נגד אף אחד. זה מקום נוסף שמאפשר ליוצרים להתפנות ליצירה ללא צורך להתעסק עם ניהול שוטף. היוצרים הם שמנהלים אותו, ומטרתו הבלעדית היא לעזור להם. הארגון גם אינו מתערב אמנותית ביצירה ולא מייצר קו רפרטוארי. כל יוצר שחבר בארגון הוא המנהל האמנותי של עצמו".

אמנם אין באי"ב התערבות אמנותית, אבל יש רף מינימום, וכל יוצר שמגיש פרויקט דרך הארגון חייב לעמוד בו. באופן אירוני, הרף הזה הוא כמותי בדיוק כמו בתיאטרון הרפרטוארי: כמות הצגות והרצות שהעלה המגיש שנתיים קודם. האם אין כאן עוול ליצירה העצמאית?

"זה רף שנקבע על ידי משרד התרבות, והוא בעייתי וגם לא בעייתי. עוגת התקציב של התיאטרון בארץ קטנה באופן מביך. אם לא תשים רף כזה או אחר, יבואו לך 1,500 איש שירצו לקבל תקציב ליצירתם. הרף הכמותי מאפשר לך לוודא שהמגיש אכן מחויב ליצירה בתחום, ושהיו בעבר כבר מקומות שהסכימו להעלות את יצירותיו. אין ספק שצריכה לקום גם חממה לטיפוח יוצרים חדשים, אך כרגע אין לזה תקציב. הבעיה האמיתית בעיניי, היא דווקא עם יוצרים שעומדים בתנאים המוקדמים, אך מחויבים לעבור פרזנטציות מתישות מול אנשי מינהל תרבות. מעבר לכך, הזמן שעובר מאישור התקציב עד לקבלתו בפועל ומשם למועד שבו היוצר חייב להוציא את העבודה, הוא מגוחך. בסופו של דבר, היוצרים נאלצים גם לעבוד ללא תשלום במשך חודשים וגם להוציא את העבודה בתנאים של פס ייצור. אין ספק שמשרד התרבות, שחרת על דגלו תמיכה ביצירה העצמאית, חייב לתקן את העניין בהקדם".

מהן בעינייך הבעיות המרכזיות של הפרינג' הישראלי כיום?

"הבעיה המרכזית של התיאטרון הישראלי באופן כללי היא הקריטריונים של משרד התרבות, שדורשים מהתיאטראות הגדולים להביא 80 אחוז מהתקציב שלו בממוצע מהקופות, וכך מדרדרים את הרמה של הרפרטואר. בעיניי, אנשי תיאטרון שחיים את השטח חייבים לשבת ולהבין איך לתקן את המצב הזה. מבחינת הפרינג', הבעיה הגדולה היא החשיפה לקהל. אף על פי שהקריטריונים דורשים מהפרינג' – כמו מהרפרטוארי – הרצות רבות, אין כיום אף היכל תרבות בפריפריה שייקח הצגה מאתגרת ללא שמות גדולים. אין לפרינג' לאן ללכת. לדעתי, התיאטראות הרפרטואריים צריכים לתמוך בפרינג' מתוקף חוק, כפי שקורה עם הקאמרי ואנסמבל עיתים, שאותו אני מנהל. הדבר נכון גם למוסדות לימוד, שיש להם במות שאינן פעילות רוב ימות השנה. מעבר לכך, הפריחה העצומה של הפרינג' זוכה להתעלמות של התקשורת. אין כיום כתבי תרבות בארץ, רק כתבי בידור. אין תוכניות תרבות אמיתיות בטלוויזיה. כשאני רואה את הקהל שמגיע לפרינג', אני מבין שהתקשורת אינה באמת משקפת את העניין שיש בתחום הזה בציבור. לדעתי, אם מישהו היה מקדיש עשר דקות בשבוע ליצירה עצמאית בטלוויזיה, כבר היו הדברים נראים אחרת".