סוד הקסם

ביצירת המחול החדשה "אבק" ממשיכים ענבל פינטו ואבשלום פולק לנסח את שפת האמנות החידתית ורבת הדמיון שלהם. ראיון עם צמד יוצרים שהכריזו מלחמה על הבנאליה

ענבל פינטו ואבשלום פולק. צילום: גוני ריסקין
ענבל פינטו ואבשלום פולק. צילום: גוני ריסקין
4 בדצמבר 2013

יש כמה רגעים מכמירי לב ב"אבק", יצירת המחול החדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק. באחד מהם מגיח לבמה רקדן במעיל כחול, הליכתו משונה וראשו שקוע בין כתפיו המורמות. הוא פונה אנה ואנה, מבטו קצת אבוד, ולפתע מוצא כיסא ומבקש להתיישב. שוב ושוב העניין לא מסתייע. הוא כמעט מתיישב ואז מגיח מישהו מאחור ומסלק את הכיסא. בסוף הוא משיג אותו, חוקר אותו ורוקד איתו, ובתוך כך מגלה שהכיסא הזה איננו ככל הכיסאות.

המבט הזה שבין הנלעג ליפה ובין המצחיק למריר, כמו גם המעבר הבלתי צפוי ביניהם, הפך לאחד מסימני ההיכר של שפת האמנות של פינטו ופולק. הם פועלים ומציגים כאן יותר משני עשורים, אך אם חשב מישהו שאחרי כל כך הרבה שנים של יצירה והופעות על במות נחשבות כאן וברחבי העולם, תהליך בריאת עבודה חדשה יהפוך לקל יותר, צריך להקשיב לפולק. "כל עבודה חדשה אנחנו מתחילים מההתחלה, מכלום, בלי לדעת או לכוון משהו מראש", הוא אומר. "אנחנו נכנסים עם הרקדנים לסטודיו, מאירים פינה ואחר כך ממשיכים הלאה והולכים עם מה שנכון לנו. בתהליך הזה פועלים אינסטינקט, היגיון וניסיון. לא פעם התוצאה מפתיעה גם אותנו".

הפגישה עם פינטו ופולק נערכת מיד אחרי הראן הראשון על הבמה, יומיים לפני מופע הבכורה של "אבק" (3.12) במרכז סוזן דלל, במסגרת פסטיבל חשיפה בינלאומית שמקבץ אנשי מחול מהעולם כדי לחשוף בפניהם את המחול המקומי ולקדם שיתופי פעולה. מטבע הדברים האווירה מתוחה, יש עוד הרבה עבודה, אבל זה לא רק לחץ הזמן שהופך אותם כבר שנים למרואיינים סרבניים. הם לא אוהבים לדבר על העבודות שלהם, לא ששים לתת להן פרשנויות שעלולות לנתב את הצופים. הם מעדיפים לתת ליצירה שלהם לדבר ולאפשר לכל צופה לחוות אותה בדרכו.

כמו בעבודותיהם הקודמות – "אויסטר", "שייקר", "הידרה", "טורוס" ו"ראשס" – שהן רק חלק קטן מהרפרטואר שלהם – גם ב"אבק" בוראים פינטו ופולק עולם חידתי ומפתיע, מין פנטזיה אנושית מורכבת ורבת דמיון. וכמו תמיד, גם הפעם הם מממשים את הפנטזיה הזאת תוך שהם יוצרים בעצמם את רוב מרכיבי המופע הבימתי: הכוריאוגרפיה, עיצוב התלבושות, התפאורה והפסקול. השנה חרגו השניים ממנהגם האוטרקי וצירפו לצוות היוצרים את שמרית אלקנתי ורוני פחימה שיצרו ל"אבק" את האיורים והאנימציה שמוקרנים בדקות הראשונות של המופע ומעניקים לו הקשר מיוחד. הפרולוג הזה מציג שיטפון גדול, מין צונאמי שמגיע לפתחה של כיתת תלמידים ומזעזע את הסדר הקיים.

איך נולד שיתוף הפעולה עם צמד האנימטוריות?

פולק: "בתחילת השנה הוזמנו ליצור בנורבגיה את האופרה 'השועלה הערמומית' של יאנצ'ק שאותה כתב  בהשראת יצירה מאוירת, ולכן חשבנו לשלב בגרסה שלנו אנימציה והתחלנו לעבוד עם שמרית ורני. זה הלך מצוין והחלטנו להמשיך לעבוד איתן גם עכשיו. עולם הקומיקס קרוב אלינו וזה היה טבעי לגמרי".
פינטו: "תהליך העבודה על יצירה חדשה תמיד כולל גם ציורים. זה כלי עבודה חשוב שלנו והפעם לראשונה לא ציירנו כי הן עשו את זה".

ואיך עובדים ביחד?

פינטו: "מתכנסים ארבעה אנשים עם הרבה מעוף ומדברים, אחר כך כל אחד הולך הביתה עם הרבה חופש אמנותי שמאפשר לכל אחד לעשות את מה שהוא חושב שנכון ומעניין; ואז נפגשים שוב, סופגים ומציגים, רואים איך הדברים משפיעים עלינו, עליהן, על מרכיבי המופע ועל הרוח הכללית ואז ממשיכים הלאה עוד קצת".

ויש עוד רגע מכמיר לב ששווה להתעכב עליו. זהו הסולו של הרקדנית היפנית מיומו מינקווה שמצליחה לתמצת בדקת ריקוד אחת סיפור על פחד גדול שהולך ונאגר בגוף עד לרגע של זעקה שמצליחה, למרות הכל, להישאר מאופקת. אחר כך היא הולכת ומפנה את הבמה לעוד סיפור שגם הוא נטול עלילה של ממש, אפיזודה קצרה ואנושית מאוד, שכמו נוזלת הלאה לתוך הסיפור הבא וכך הלאה.

מה הטריגר שלכם ליצירה?

פינטו: "החידה הפרטית שלי. גיליתי במהלך השנים שהניסיון לברוח מדפוסי חשיבה מסוימים שלי לא מצליח. אני מוצאת את עצמי חוזרת לקונפליקטים שיש בי ונוגעת בנקודות החידתיות – אלה המקומות הלא פתורים שהכי נוגעים בך".
פולק: "הרצון ללכת כל פעם מחדש למקום אחר ובלתי ידוע, לצאת מהפורמט ולפתוח אופציות חדשות גם לדבר הכי בנאלי. זה סוד הקסם".