רגעי קסם

סיפור אהבה עדין בין שתי נשים צעירות עמד במרכזו של הסרט "רגעים" שיצא למסכים בשנת 1979. הייתה זו עבודת הביכורים של הבמאית מיכל בת אדם, שהפכה לאחר מכן לאחת היוצרות הבולטות בקולנוע הישראלי. בת אדם, כמעט האישה היחידה בעולם של גברים מחוספסים, התעקשה להמשיך וליצור סרטים אישיים ורגשיים מאוד – מה שבאופן כמעט אוטומטי הפך אותה לאאוטסיידרית. כמעט 35 שנה ויותר מעשרה סרטים לאחר מכן, בת אדם מפתיעה שוב כשהיא מתגלה מחדש כבמאית תיאטרון ומעלה הצגת פרינג' צנועה אך יפה.

מה שעוד יותר מעניין הוא שההצגה הראשונה בבימויה היא עיבוד לאותו "רגעים", שהפך אותה בעבר לבמאית קולנוע. "זה היה ממש מקרי", מתעקשת בת אדם. "'רגעים' לא היה משהו שהטריד את מנוחתי או שחשבתי לחזור אליו אי פעם. אבל פנו אליי ארבעה תלמידים שלי לשעבר מסמינר הקיבוצים – עלמה דישי, הדר ברבש, גיא זך ואלעד סממה – שמשחקים בהצגה, ונזכרתי שכבר הפכתי את התסריט למחזה כבר לפני עשר או 20 שנה, לא זוכרת אפילו למה".

מה המשמעות של חזרה ליצירה שכבר התעסקת בה בעבר?

"כשחומר מסוים מאוד קרוב אליי, אני מתקשה להיפרד ממנו. בעבר כבר הפכתי את הסרט שלי 'איה, אוטוביוגרפיה דמיונית' לספר, והיום אני חושבת לחזור להתעסק עם 'על חבל דק' או 'אישה זרה'. מצד אחד אני חוששת שזה קצת כמו להעלות גירה. מצד שני, פסנתרנים, למשל, מנגנים לאורך שנים את אותה יצירה של בטהובן, כשאופן הביצוע משתנה עם השנים. קיים גרעין מסוים ביצירה שאתה כיוצר יכול לחזור ולחפור בו, ובכל פעם למצוא דברים חדשים".

מה היה החזון שלך לגבי "רגעים" בגרסת התיאטרון?

"האמת היא שלא בדיוק ידעתי מה אני רוצה לעשות. כל חיי אני נהנית מהיוולדות הדברים ברגע, ללא קונספציות מוקדמות. אם הנושא תופס אותי ואני מאמינה בו, אני מקווה שהוא יעניין גם אחרים. גם ב'רגעים' רציתי שהמחזה והעבודה עם השחקנים יכתיבו את השפה הבימתית, מבלי להתחייב מראש לתוצאה. גרסת המחזה של 'רגעים' לא זהה לסרט, אך הסיפור נשאר אותו סיפור: שתי נשים נפגשות ומתאהבות, וכשנכנס לתמונה בן הזוג של אחת מהן עולה השאלה: למה לא לחיות כולם ביחד. כשהסרט הוקרן בפסטיבל קאן התקיפו אותי על הגישה הלא מתקדמת, בזמן שבארץ אמרו שהצגתי שם סצנת סקס בשלישייה כדי למכור את הסרט. נושא החיים ביחד – מה שיש ומה שאין בהם – מעסיק אותי כל השנים, ואני ממשיכה לכתוב גם דברים חדשים בנושא".

כמי שבילתה שנים רבות על סטים של סרטי קולנוע, איך הייתה חוויית העבודה בחדר חזרות של תיאטרון?

"מה שמעניין אותי בתיאטרון זה ההווה. להיות על הבמה עכשיו, ברגע זה. לשמוע מה שמישהו אומר לך ולענות לו מבלי להיות מוכן עם הטקסט. מה שחשוב בהצגה, גם במחזה גדול כמו 'המלט', הוא מה שיש בין השורות – זה מה שנותן לשורות את התוקף. אינסטינקטיבית הבנתי שאסור לטחון את הדברים יותר מדי, לא רציתי להכתיב לשחקנים איך להגיד את הטקסט. הסברתי להם מה הסיפור ומה המחשבה ושחררתי אותם. אולי החופש הזה היה קצת מבלבל, אבל בסוף ראיתי שהגישה שלי השתלמה. עם זאת, העבודה בתיאטרון לא הייתה קלה. בקולנוע אתה עושה סצנה, מצלם אותה, וזה כבר לא יברח מהקופסה. בתיאטרון אני עובדת, משיגה משהו, ואז, בחזרה הבאה – לך תחפש את זה. התסכול של חוסר היכולת לשמור וללכת הלאה הוא דבר מרכזי בתיאטרון. אבל כשזה טוב ונכון, יש בעבודה הזאת רטט אמיתי של התרגשות".