העיירה סוערת: ריאיון עם מחברת "כפר סבא 2000"

הפגשנו את הסופרת זוכת מועדון הקריאה של Time Out ג'וליה פרמנטו לשיחה (בסדר, צ'אט בפייסבוק) עם המשוררת נעם פרתום וקיבלנו דיון מרתק על כתיבה, נעורים, אלימות, פמיניזם, התנגדות לאומללות וחתירה לזוהר על קו כפר סבא־תל אביב־קליפורניה

ג'וליה פרמנטו (צילום: ונאס אופרסקלסקי)
ג'וליה פרמנטו (צילום: ונאס אופרסקלסקי)
29 במאי 2018

בעולם אידיאלי הייתי פוגשת את ג'וליה פרמנטו לדייט רומנטי עם הרבה ג'ין וטוניק, מלפפונים חתוכים וקרח בכוסות אלגנטיות בבר הנילוס בתל אביב. או, לעזאזל, למה שנגביל את עצמנו – אם יש משהו שדיבור צפוף וממושך עם פרמנטו מעודד אותך לעשות זה לדמיין ולחלום ביתר שאת ובגדולות – באיזה בר היפסטרי נוטף זימה וסטייל בברוקלין או פריז. בפועל, בימים אלה פרמנטו עמלה על העבודה האחרונה שלה לשנה הנוכחית במסגרת הדוקטורט שהיא כותבת על ספרות יהודית־אמריקאית ביידיש מתחילת המאה ה־20 באוניברסיטת קליפורניה ("אני כותבת על מחאות בעולם היהודי שהן על הגבול בין שימור המסורת לרדיקליות ועל איך הקשר הזה בין מסורת לרדיקליות נוצר בספרות. הפרק הראשון שלי הוא על מרד הבשר הכשר של 1902, שבו 20 אלף נשים יהודיות בלואר איסט סייד ארגנו חרם על השוחטים הכשרים שהעלו את המחיר של הבשר הכשר. הן פרצו לחנויות, שרפו בשר ברחוב ואסרו על קניית בשר עד שהמחיר ירד", היא מספרת. "איזה באד אסיות קוליות!", אני מתפעלת).

פרמנטו אומרת שהיא אוהבת את ארצות הברית אבל "מתגעגעת לעיירה תל אביב וחוזרת לזרועותיה החמימות והלחות עוד הקיץ". בדיוק כשהיא תשוב מתקופה ממושכת ביבשת העל, אני אפצח בשורת מסעות בעולם שיתחילו באוניברסיטה בוורמונט שבה הוזמנתי ללמד דוקטורנטים לעברית מכל רחבי הגלובוס כתיבה יוצרת, ספרותית, בשפת הקודש.

בקיצור, נבצר ממני ומג'וליה להיפגש בתלת ממד כך שהריאיון הזה מתנהל בלב הפועם של עולב העולבים הווירטואלי: הצ'אט של פייסבוק. יש בכך סמליות הולמת. אנחנו מפנטזות ומדברות גבוהה־גבוהה על סוגיות של מוסר, פמיניזם, מורשת ספרותית וקוסמופוליטיות ובסוף הכל מתממש בפורמט הסחי והבינוני מכל.

עוד כתבות מעניינות:
למקרה שפספסתם: מה קורה במועדון קריאה?
שבוע הספר: האירועים הכי שווים בתל אביב
8 הדברים הכי טובים שיצאו מכפר סבא

כל זה קצת דומה להווייתם של דפני אנג'ל ודוד אלתר, גיבורי הרומן השני של פרמנטו "כפר סבא 2000" שראה אור לפני שנה בהוצאת פן־ידיעות אחרונות. דפני ודוד הם תיכוניסטים מבריקים למדי ומוכי שעמום לא פחות במגמת הקולנוע היוקרתית של תיכון רבין בעיר כפר סבא. הם מכלים את זמנם בשוטטות בטלה בקניון ערים ובעישון סיגריות קדחתני בשרשרת וכל הווייתם אומרת תיעוב כלפי הבורגנות המשמימה והפרברית שמאפיינת את העיר. הם שתולים בתפאורה חסרת שאר רוח שלא יאה להם אבל מקפידים למלא את עולמם הרוחני בתוכן שהם תופסים כנעלה – ספרים, סרטי איכות, שיחות אינטלקטואליות, במאים נערצים, משוררים שהם מצטטים על כל צעד ושעל. כשמפוענח הרצח של הנער ליאור אופנהיים (בן דמותו הספרותי של אסף שטיירמן ז"ל), שגופתו נמצאה מרוטשת ביער אוסישקין ב־1996, ומתגלה בתקשורת שרוצחיו היו נערים מוצלחים מהמעמד הגבוה, הדי הרצח הסתמי והאכזרי הזה מרעישים ומערערים גם את חייהם המוגנים של דפני ודוד.

איך נולד "כפר סבא 2000"? כלומר, מה דחף אותך לכתוב את הרומן הזה?

"קו הדמיון החזק ביותר בין החיים האישיים שלי לבין הספר הוא העובדה שגם אני הייתי בת 16 כאשר הרוצחים של אסף שטיירמן ז"ל נתפסו והתגלו בתקשורת. זה היה אירוע שטלטל את כל כפר סבא ואת בני הנוער במיוחד. מי היו הרוצחים הצעירים האלו, היפים למראה והרהוטים? אלה שהוצגו בתקשורת שוב ושוב כ'בני טובים'? השאלה אם אנחנו, בני טובים מקבילים, יכולנו להיות כמוהם, להידרדר לפשע מחריד שכזה בתוך טיפשות ויהירות נעורים, כנראה הדהדה אצלי הרבה זמן באחורי הראש. הכל התחיל עם סיפור קצר לספר של הביתן הישראלי לביאנלה לארכיטקטורה בוונציה. הם עשו תערוכה מדהימה על הקונספט של ערי החול הישראליות ורצו לצרף בסוף הספר סיפורים קצרים שיתארו את תחושת החול של ערי החול. נתבקשתי לכתוב סיפור על כפר סבא ורצח אסף שטיירמן היה הדבר הראשון שעלה לי לראש. כתבתי סיפור בהשראת ההשלכות של הרצח על העיר. עבדתי על הסיפור הזה במשך ארבעה חודשים ובמהלכם הבנתי שמסתתר פה רומן וברומן יש סוד גדול. ואת הסוד הזה אני אגלה (או לא) במהלך הכתיבה. בסוף עבדתי על 'כפר סבא 2000' במשך ארבע שנים. לקראת הסוף כמעט תשו כוחותיי. הרגשתי שאני חייבת לצאת מהעולם הזה, לברוח שוב מכפר סבא!".

עטיפת "כפר סבא 2000", מאת ג'וליה פרמנטו
עטיפת "כפר סבא 2000", מאת ג'וליה פרמנטו

אני יכולה להבין. יש משהו מאוד שואב בקריאה של הספר, בטח עבור מישהי כמוני שגם היא מדור המילניום. זה מיד מחזיר אותך אחורה, מציף בתודעה כל מיני דמויות מפוקפקות מהעבר, בלאקרים ופריקים ושאר מורדי מחמד של גיל הנעורים. לכתוב אותו זה בטח פי כמה יותר "פוזסיב".

"פוזסיב זאת בדיוק המילה. גם במהלך הכתיבה הייתי צריכה לעשות קצת סיאנס לנעורים שלי, לשחזר את התודעה, את השפה. אז נוצרו לי לאט לאט כל מיני ריטואלים כאלו לפני הכתיבה. הייתי שוכבת על המיטה ומקשיבה לרדיוהד, בוהה בתקרה, חושבת מחשבות גרנדיוזיות, משחזרת את הזעם שלי על אי הצדק האינסופי של העולם, מפנטזת על אהבות א־היסטוריות, טראנס אטלנטיות! אבל את יודעת, אני כבר בת 34, זה כבר לא כזה כיף. פחדתי שהנעורים ילכדו אותי שוב. אבל עכשיו אחרי שהספר יצא והכל התרחש כשורה, אני שמחה לבשר שהנעורים נכנעו ואני ניצחתי".

כן וואי, בגיל 30 פלוס כל הפאתוס הזה עדיין קוסם קצת ומפתה אבל הוא בעיקר מתיש.

"לגמרי. אם כי לא ויתרתי לחלוטין על הפאתוס. החלפתי את הפאתוס של הנערה בפאתוס של אישה. אבל בוא'נה זה היה תהליך קשה. במיוחד עבור מישהי כמוני שהנעורים כרעיון, הנעורים כמקור העולם, היו חלק כל כך מרכזי בחייה".

אז את מרגישה שנפרדת מהנעורים? שהתגברת עליהם? אני מודה שאני קצת מאוכזבת. קיוויתי ששתינו נכריז בתום השיחה הזאת שנותרנו תיכוניסטיות בלב ובנפש ביחד לעד. אבל עכשיו לא רק שאת מתגלה כמישהי שמשכימה לטובת ריאיון בשעת אפס (אנחנו מנהלות את הדיאלוג הזה כשאצל ג'וליה השעה היא 8:00 ואילו בארץ 18:00) אלא את גם נחשפת כפוסט עידן הטינאייג'!

פרמנטו צוחקת (אני אחסוך מכם לא מעט חחחחח מתגלגלים במהלך הריאיון הזה) ורק אז משיבה. "לא לגמרי נפרדתי מהנעורים. אבל בהחלט היו כמה סממנים ורעיונות שהחלטתי באופן מודע להשאיר מאחור. הנעורים מפתים, מפתים ויפים. אפשר להתבוסס בהם לנצח. אבל בשביל להיות הסופרת שאני רוצה להיות אני חייבת לחיות עוד שלבים בחיים ולהתמסר להם. בתקווה עם זוהר. אני עדיין בשלבי פיתוח ראשונים של התרחקות מהנעורים. כמו תמיד אני מתחילה מהסממנים החיצוניים בתקווה שהם יחדרו פנימה. בואי נאמר שוויתרתי על תיק הפנדה שלי ושצצו בארון שלי זוג נעלי עקב אלגנטיות. מעבר לכך – להיות אישה שכלואה בסקס אפיל של נעורים זאת אומללות שאין כדוגמתה. ואם יש משהו שאני כפמיניסטית לא מוכנה לעשות זה להיות אומללה!".

אני לגמרי איתך בפמיניזם שחותר לאנטי אומללות אבל את חייבת להסביר לי למה את מתכוונת ב"אישה שלכודה בסקס אפיל של נעורים היא אומללה".

"את יודעת, כל הזמן חשבתי שהסקס אפיל של הנעורים מאמלל כי את לאט לאט מפסיקה להיראות כמו נערה. אבל לאחרונה גיליתי שאני דווקא נראית אותו דבר בערך אבל אני מפסיקה להרגיש כמו נערה".

בנעורים היופי הוא חינם

אני מזדהה. גם אני בסופו של דבר נראית די דומה לעצמי כנערה. פלוס כמה וכמה קילוגרמים עודפים ועם לבוש יותר בטעם ופחות "יצירתי" (ע"ע מינוס תיק פנדה). אבל מבחינה רגשית אין לי כבר כוחות לטלטלות של הנעורים. כמו המכתב שדפני כותבת לאמיתי יונתן – הרוצח של הנער שנמצא ביער אוסישקין, המקבילה הספרותית של רעי חרב – בבקשה שייצא לה כבר מהראש. למי יש כוח לאובססיות הטוטאליטריות והפומפוזיות האלה. לקראשים תובעניים על בחורים. לדייטים. לכל החזיונות העצמיים האלה. למשל הרגע שבו דפני הופכת את הארון כדי לצוד צעיף אדום ולביים את עצמה כאווה גרין ב"החולמים" עם טיפות גשם נוטפות מהשיער, בארט שחור משוך הצדה ומעיל שחור מסתורי. למי יש אנרגיות לכל פנטזיות הגדולה האלה.

נראה לי שככל שאני מתבגרת ונהיית אישה אני בעיקר נהיית עייפה. כלומר, אני סתם אני, פשוט אני, ואין לי כוח אפילו קצה קצהה של תחפושת או גנדרנות או העמדת פנים. ופתאום אני ממש מוקסמת מבגדים מטריקו. וואו, טריקו. איזה סטייל!

"שיואו יא גאונה איך ידעת שהדימוי הזה הוא של אווה גרין מ'החולמים'??? זה לא כתוב בספר. טוב, אנחנו מאותה בועת חלומות".

יו! ריגשת! לא ידעתי כמובן אבל זה הבזיק בעיני רוחי בפלאשים זוהרים וזועקים. אווה גרין. האישה היפה והנחשקת בעולם.

"ממש. מאוד מעניין מה שכתבת פה על הנשיות. אני אמנם בתחילת הדרך, כמה חודשים אל תוך התודעה החדשה שלי ביחס לעצמי כאישה ולא כנערה", היא חומדת לצון, "אבל אני כבר מבינה שאני חייבת לצקת בחיי כאדם מבוגר זוהר ויופי ותאווה, אחרת אני לא אשרוד. בנעורים זה בא לך בחינם, החיים מגישים לך את זה על מגש של כסף. עכשיו אני צריכה גם להגיש את זה לעצמי. את חושבת שיהיה ברור לקוראים שכשאנחנו משתמשות במילה 'נעורים' הכוונה היא לגילי 16־33?".

אם ככה אני ממש ברגעי התשחורת האחרונים שלי! בעצם אחזור ארצה מחו"ל בדיוק לרגל יום הולדת 33 שלי. אז מה שאת אומרת זה שגם בתור אישה את חייבת זוהר ויופי ותאווה אבל את צריכה לחצוב אותם בעצמך.

"כן, את חייבת לחצוב את הזוהר בעצמך. פשוט כי התרבות כל כך דלילה בדימויים של נשים נוצצות. או פשוט של נשים כמו שאני שואפת להיות. עבורי האלטרנטיבות שהמציאות מספקת לנו כנשים הן לא מספיק טובות. לא מספיק מורכבות, לא מספיק מאפשרות. מכיוון שאני אישה (תראי איזו אישה אני, אני אפילו מתייחסת לעצמי בשם הזה!) שרוצה הרבה דברים בחיים האלו אני צריכה לבנות גשרים בין האופציות שהחברה מספקת לי. כי אני רוצה הכל! אני רוצה קריירה עשירה וכוח וכסף, אני רוצה הרפתקאות ברחבי העולם, אני רוצה אהבה ומשפחה, אני רוצה יופי ותשוקה, ואני רוצה את כל זה בזמן שאני שומרת על זכותי כפמיניסטית גדולה להיות נחמדה, חמודה, מינית וקשובה לסובבים אותי. עכשיו זה הרבה עבודה… אבל בסדר, אני חרוצה.

"ובכלל אם כבר נגררנו באופן מיסטי לשיחה על נשיות – כושר המצאה נחוץ להישרדות! אני חייבת לדמיין כל הזמן אלטרנטיבות למציאות. מה יכול לקרות לי? איך אני רוצה לחיות? איך לעשות את החיים נוטפי יופי ושמחה? קודם כל אני צריכה לדמיין את זה, ואז להוציא לפועל את הדמיונות שלי. אם אני אתעסק רק עם מה שהמציאות מציעה לי, ובייחוד בישראל, שמה לעשות היא מעט שמרנית, אוי ואבוי. כולנו יודעים כבר מה היה קורה לי. על זה הספר".

זו הגדרה מאוד יפה ומעניינת ל"כפר סבא 2000". כלומר שבעצם זה מעל הכל ספר על האלטרנטיבות האפשריות שאנחנו מדמיינים למציאות שלנו ועל איך ובמה אנחנו ממלאים את הוואקום של חיינו. אבל בעוד את מדברת על דמיונות של יופי ושמחה, דפני איז אובססד וויז מרדר.

"נכון, דפני החמודה והמסכנה שלי. היא טעתה ובחרה בדרך הלא נכונה. לא היה מי שיכוון אותה לחפש איך למלא את הוואקום במקומות אחרים. אף אחד לא הסתכל עליה כשהיא טפטפה סימנים של מצוקה. דפני ודוד חיים בעולם של דמיונות, הם התחילו לקרוא ספרים בגיל מוקדם מדי. מצד אחד הם עשירים כקורח בספרות, בשירה, בקולנוע. אין עשירים מהם! מולטי מיליונרים של רוח מסתובבים ככה בקניון ערים. מצד שני הם שקופים. ההורים לא רואים אותם, גם לא המורים. ובין שני הקצוות האלו הרצח נהפך לדימוי והשאלה המוסרית מתאדה ממנו. זה מקום מבעית. ומציאותי להחריד".

ישנו הרגע הזה שדפני מודה לאמיתי יונתן, הרוצח, על שהראה לה שהכל אפשרי. תסבירי.

"היא מודה לו כי הוא הראה לה שיש חיים מחוץ לכפר סבא במובן הזה שאפשר לצאת מהנורמה. ודפני לוקחת את זה בשתי ידיים. מובן שהוא שבר את הנורמה בצורה הקשה והאכזרית ביותר האפשרית לאדם. אבל עבור נערה מורעבת ומבולבלת כמוה זה לא משנה".

העובדה שמישהו לגמרי כמוה פרץ את הגבולות באופן כל כך קיצוני זה אקט מעורר השראה מבחינתה?

"בדיוק".

ואת עצמך היית טינאייג'רית כזאת? הרגשת שאת נמקה בשעמום העצלתיים של הפרברים והיית מורעבת לאש?

"קצת, כן. אם כי דווקא לא גדלתי בבית כפר סבאי טיפוסי. הייתה אצלנו אש, ידעתי על קיומה של האש. ההורים שלי סיפרו לי עליה. ההורים שלי, בניגוד להורים בספר, אהבו את האש שלי וליבו אותה. אם כי אני בטוחה שהיו רגעים שהם התחרטו על זה עד עמקי נשמתם".

מצחיק. רגעים כמו מה?

"אפילו רגעים קטנים כמו לצאת למסיבות בתל אביב בגיל 17 ולחזור בשש בבוקר. עם ריח של וודקה תות ומסקרה מרוחה בקצות העיניים. אם כי הייתי הולכת ישר מהדינמו דבש לשעת אפס! איכס וודקה תות בקיוסק בסלמה. רק להיזכר בזה עושה לי בחילה. הייתי נוסעת עם חברות שלי והיינו שותות ככה ואז לוקחות מונית חזרה לכפר סבא ומבקשות כל כמה קילומטרים מהנהג שיעצור לנו בצד הדרך להקיא. אבל את יודעת, כשהייתי חוזרת הביתה ככה אפופת וודקה תות ומסקרה, הרגעים שהכי אהבתי היו להיכנס לבית השקט, ההורים שלי ישנים ואני נועלת את הדלת מאחוריי. ולא משנה מה עשיתי כל הלילה בתל אביב, כשסגרתי את הדלת מאחוריי הייתי בטוחה לחלוטין. בית בטוח לחזור אליו הוא מקום חשוב כשאת משחקת באש. וזה בדיוק מה שאין לדפני ולדוד – הם חיים בבתים שלהם כמו רוחות רפאים – רואים ובלתי נראים".

אני רוצה שנדבר קצת על כתיבה.

"רגע, אבל עוד לא דיברנו על היידיש! אני יכולה לקשר את זה לכתיבה אם תשאלי אותי למה אני לומדת ספרות יידיש וזה יהיה סוף יפה".

את חייבת לדבר על היידיש! אוקיי. אז ג'וליה פרמנטו, למה את לומדת ספרות יידיש? איך לעזאזל הגעת לזה?

"זה קצת מחזיר אותי לשיחה שלנו מקודם על הכורח הנשי להמציא לעצמך חיים כדי שתוכלי לחיות כמו שאת רוצה כי המציאות לא מספקת לך אופציות מספיק טובות. אותו דבר קרה לי עם הספרות. אף פעם לא ממש הרגשתי קשר רגשי חזק לספרות העברית – לא המודרנית ולא העכשווית. תמיד היא נראתה לי קשה מדי, נזירית ומתנשאת, אידיאולוגית, גברית ולא מתגמשת. לא מצאתי את עצמי בשושלת הזאת וגם לא רציתי להידחס לשורותיה. הגילוי של ספרות היידיש היה עבורי רגע מדהים של שייכות. זאת ספרות של אוזן, ספרות של אנשים שהולכים ברחוב, של אנשים ששופכים על עצמם קפה, שמעבירים מטבעות בקו 5, שלא מקפידים על כללי הדקדוק כי הם מדברים כמו בני אדם ולא כמו נביאים. הוקסמתי מזה עד קצה נשמתי, הרגשתי שכסופרת מצאתי את השושלת שלי שכותבת עם האוזן על היופי שבעולב".

שלום עליכם עם אייפון

גם כאן אני יותר ממזדהה. אולי מפני שאני באה במקור ממוזיקה, האוזן היא המצפן שלי ומה שמנחה אותי. זה גורם לי לחשוב שכש־Time Out ביקשו ממני לראיין את ג'וליה הם אמרו שיש בינינו הרבה נקודות דמיון. מעבר לעובדה שאני מרגישה שהתחנכנו על אותו מאגר של דימויים שאנחנו מתעקשות לשאוב ממנו ולא לוותר עליו לטובת איזו "מכובדות ספרותית" מדומיינת, אני חושבת שעוד נקודת דמיון היא אופן השימוש בשפה. זה משהו שגם זכיתי לומר בהשקה של "כפר סבא 2000" בשעתו.

הכתיבה שלך בוהקת בדיבוריות שלה. לא אחת המוטיבציה שלי בכתיבה היא להכניס לאנשים את המילים המדויקות לפה. ואני מזהה אצלך את תאוות הציתות הזאת. לשמוע איך אנשים מדברים ולחקות אותם במדויק. הדמויות שלך אומרות "יא אללה" ו"ירוץ צ'יק צ'ק" ויש משהו חי ודינמי ומשובש ואותנטי להפליא בשפה שלהן. זה מעסיק אותך כאדם כותב? ועל הרצף הזה, ואולי באמת בזה נסיים: מה הכי חסר לך בספרות העברית?

"תאוות הציתות, כמה יפה! יש לי תאוות ציתות בלתי נגמרת. אין דבר שאני יותר אוהבת מלהקשיב לאנשים מדברים. אני מתרגשת מחיתוכי דיבור. אני מצותתת לאנשים ואז מצטטת אותם בסיפורים שלי. אני גנבת חסרת בושה בקטע הזה. יש סיפור נורא יפה על שלום עליכם שאני אוהבת, על איך שהוא היה הולך עם פנקס ועט, מתחבא ככה מאחורי אנשים וכותב את הסיפורים שהם מספרים אחד לשני.

"ככה אני מדמה את עצמי כסופרת, אני רק מחליפה את הפנקס של שלום עליכם בנוטס באייפון. יש לי אלפי נוטס עם שברירי משפטים וקצות סיפורים ששמעתי על הדרך! וזה כמובן מתקשר לקושי שלי עם הספרות העברית שהיא לא ספרות של אוזן. היא לא התחילה כספרות של אוזן כי לא היו אוזניים עבריות ופיות עבריים כשהספרות העברית המודרנית קמה לחיים. ועד היום סופרים רבים, מיטב הסופרים שלנו, שוכחים שכבר יש פה ואוזן בעברית ואפשר לשנות את התבנית הזו. אם יש לי איזושהי משימה אידיאולוגית היא להחזיר את הספרות העברית לאנשים המדברים.

"אגב, כשמקשיבים ברצינות למה שאנשים אומרים מגלים דברים נפלאים על עצמך ועל אחרים…. להקשיב זה אקט מוסרי מהמעלה הראשונה, כי כשאתה מקשיב לאחר אתה לא צריך לדמיין אותו דרך עצמך ולא צריך לדבר בשמו. אני סופרת עממית, שני הספרים שלי הם סיפורי פולקלור. 'ספארי' מתל אביב ו'כפר סבא 2000' מכפר סבא. אבל כן חשוב לי לציין שאנחנו דווקא הולכים בכיוון טוב ויש ספרות עברית עכשווית מצוינת לטעמי כמו הפרוזה של רון דהן ונועה סוזנה מורג. וכמובן אורלי קסטל בלום שאני נהנית לדמיין את עצמי כבת המתבגרת שלה".

היי, אק"ב היא גם אימא שלי! זה כזה אובייס שאנחנו אחיות. אז לדעתך יש לנו עתיד פה, ג'וליה? כנשות ספרות עבריות? ברצינות אני שואלת.

"כן. כי אנחנו אמנם גרות וגרים בישראל אבל העולם היהודי הוא עולם א־ארצי וא־היסטורי ושם אנחנו חיים באמת (עם כל הכבוד לציונות, ויש כבוד). שם אני חיה בכל אופן. אני חיה מעל הארץ גם כשאני בתל אביב".

קניון ערים, כפר סבא (צילום: shutterstock)
קניון ערים, כפר סבא (צילום: shutterstock)