בלי תסריט ובלי שחקנים: הבמאי ירון שני חוזר עם טרילוגיה שאפתנית

עשר שנים אחרי שהיה מועמד לאוסקר, ירון שני מגיש את "טרילוגיה על אהבה" שיוקרן בפסטיבל חיפה. בריאיון הוא מסביר את שיטת העבודה הייחודית שלו

מתוך "לידה" של הבמאי ירון שני
מתוך "לידה" של הבמאי ירון שני
24 בספטמבר 2019

מכירים את התופעה שבמאי עושה סרט ראשון מהולל ואז חולפות שנים רבות בטרם אנחנו שומעים ממנו שוב? ב־2009 יצר ירון שני עם סכנדר קובטי את "עג'מי", שהיה מועמד לאוסקר ומשך כותרות גם מסיבות פוליטיות פחות נעימות. לא פשוט להמשיך הלאה אחרי התחלה מפוארת שכזאת. מאז הוא עשה דוקו שלקח פרס בפסטיבל ירושלים, אבל רצינו יותר. והנה, עשר שנים אחרי הוא חוזר בעוצמה עם שלושה סרטים המרכיבים את "טרילוגיה על אהבה" – "עיניים שלי", "עירום" ו"לידה". הטרילוגיה תזכה להקרנת בכורה עולמית בפסטיבל בוסאן הנחשב שבדרום קוריאה, ומיד אחרי כן תוקרן בפסטיבל חיפה (12.10־21.10).

"עיניים שלי" מועך הנשמה מתוכנן לצאת למסכים בנובמבר. אחרי שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים הוא גרף שני פרסי אופיר – לבימוי ולערן נעים על הופעתו האדירה בתפקיד שוטר שמסתבך. "עירום" מתבונן בסופרת המתמודדת עם חוויה טראומטית. בשני הסרטים הרגשתי כאילו מישהו דורך לי על הגרון ואז קופץ לי על הלב. את "לידה" שני מתאר כ"סרט עם הכי הרבה חסד, על שלוש גיבורות שהסודות שלהן מתחילים לפרק את חייהן".

הבמאי ירון שני (צילום: אביעד טל)
הבמאי ירון שני (צילום: אביעד טל)

"אני ממציא דמויות, עלילה ומצבים, אבל אני לא שולט בסיפור. איך זה יקרה, איזה רגשות, אילו מילים – אני נותן לחיים להוציא את זה"

מאוד שאפתני לצלם שלושה סרטים במקביל.
"יצרתי שלושה סרטים בתקציב של סרט אחד. זה היה אמור להיות סרט שמורכב מסיפורים שמתחברים בצורות מפתיעות – בדומה למבנה של 'עג'מי'. אבל אני עובד בצורה לא שגרתית שבה הדברים לא מתוסרטים. תוך כדי עבודה עם האנשים ההתפתחות הדרמטית של הדמויות הפכה למשהו הרבה יותר מורכב ועמוק ממה שדמיינתי במקור. כדי לא לוותר על האחריות ועל הרגישות כלפי בני האדם שמאחורי הסיפורים, החלטתי לפרק את זה לשלושה סרטים עצמאיים. את יכולה לראות רק אחד או את כל השלושה בכל סדר שתרצי. אם תראי את שלושתם בסמיכות, הם יהדהדו, כי הסרטים נפגשים בכל מיני סיטואציות ויש דמויות חוזרות, וזה ייצור תובנות מפתיעות לגבי הסיפורים שכבר ראית".

אתה מגיע לסט בלי תסריט?
"אני ממציא דמויות, עלילה ומצבים, אבל אני לא שולט בסיפור. חשובה לי המשמעות הבסיסית שלו. איך זה יקרה, איזה רגשות, אילו מילים – אני נותן לחיים להוציא את זה. קשה לי להסביר את זה, כי זה יצור שאין מאחוריו פרקטיקה. בגדול אני חוקר את החיים וכותב על סמך זה תסריט כדי לגייס כסף ולהבין את הפוטנציאל של הדרמה. ואז אני מחפש בני אדם שקשורים איכשהו לסיפור. ככל שאני מכיר אותם התסריט משתנה בהתאם. צילמנו 350 שעות של חומר גלם במהלך 60 ימי צילום שנפרשו על פני שנה. תחשבי כמה חדרים היה צריך למלא אילו זה היה בפילם. זה יצור שנולד עם הדיגיטל".

אתה לא רוצה לעבוד עם שחקנים מקצועיים?
"זה לא שאני לא רוצה, זה הם שלא רוצים אותי. כלומר, הם נורא רוצים ואז הם לא מקבלים את שיטת העבודה הזאת. השאיפה שלי זה להתקרב עד כמה שאני יכול לחוויית החיים האותנטית של אנשים. הדרך היחידה לעשות את זה היא דווקא דרך פיקשן. הם מגלמים דמות, אבל בגלל הטכניקה שבה אני עובד – שהם חיים את הדמות ולא מבצעים אותה – קורה שם קסם. ערן נעים, למשל, הוא שוטר לשעבר שאחרי 16 שנה במשטרה נאלץ להיפרד מהייעוד שלו בחיים. עבורו זה פצע מדמם, ודרך הדמות של רשי הוא פותח את הלב ומראה לעולם מה זה אומר להיות שוטר, להיות בכאלה לחצים ולאבד כל מה שבנית. מה זה אומר לנסות להחזיק הכל בשליטה מוחלטת".

ערן נעים, שזכה עכשיו בפרסם אופיר לשחקן הטוב, גילם שוטר גם ב"עג'מי". מה גרם לך לשוב אליו?
"הבנתי שאני רוצה לעשות פרויקט על אהבת אדם. זה דבר מורכב – יש תלות ושליטה וחשיפה ואינטימיות ופוגענות. חשבתי על הסיפור של השוטר, שמבוסס על סיפור אמיתי של שוטר אחר, וערן היה האופציה המיידית לגלם את זה. במהלך העבודה על 'עג'מי' הוא חווה את השיא של הדרמה של הפיטורים, וליוויתי אותו בתהליך האישי שלו. היום הוא מנהל מאבטחים בחברת אבטחה".

מה ידעו השחקנים מראש על מה שהם עומדים לחוות?
"הם חיו את החיים של הדמויות מול המצלמות. ערן למשל לא ידע שעוד מעט ידפקו על הדלת שני חוקרי מח"ש. החקירה עצמה נערכה בחדר חקירות אותנטי של מח"ש, על ידי שני חוקרים מקצועיים שלא ידעו אם הוא אשם. השחקנים כן ידעו מראש אם יש לדמות אתגר חריף מדי – אלימות או אינטימיות – שעלול לבייש אותם או לגרום להם לחוסר ביטחון פיזי. גם תוך כדי עבודה היה ברור שאנחנו מחפשים את הגבולות שלהם ביחד והם מחליטים לאן לקחת את זה".

אזור החלציים בסרטים מטושטש, ולפעמים גם פנים של אנשים. מבקרים בפסטיבלי ונציה וברלין טענו שאפקט הטשטוש מעורר חוסר נעימות.
"זאת גישה שבלונית. זה התחיל מזה שאני לא באמת עובד בעולם הבדיוני. ב'לידה' יש דיירים דמנטיים בבית אבות. אני לא רוצה להביא ניצבים כי יש דברים שכשאתה מזייף אותם אתה מייצר זילות שלהם. יש מקומות שצריך לשמור על הפרטיות של אנשים, ועל הגוף שלהם. ב'עירום' חלק מהתפקיד זה להופיע בעירום. זה לא שחקנית שמגלמת את תפקיד, ואני לא רוצה לפגוע בצניעות שלה. אבל יש אנשים שמרגישים שדווקא כשאתה מסתיר משהו זה הופך להיות יותר חשוף. זה הפך לשפה של הטרילוגיה".

← "עיניים שלי", פסטיבל חיפה, שבת (12.10); שישי (29.11) בבתי הקולנוע