למה החינוך המיני בישראל תקוע בשנות ה-70?
מערכי שיעור מיושנים, מורים נבוכים והתעלמות מכל נטייה מינית שאינה סטרייטית עד כיתה ט'. מערכת החינוך מתקשה להישאר רלוונטית ולסייע לבני הדור הנוכחי
עדות מטלטלת: בשנת 1996, במהלך שיעור חינוך מיני לתלמידי כיתות ח' בגבעתיים, נאמרו המילים "חבר'ס, אל תשתמשו בקוקה קולה כאמצעי מניעה". מעבר לעובדה שהאמירה גרמה לפחות לאחת הנוכחות בשיעור (הח"מ) לתהות לאורך השנים איך זה בכלל אפשרי, היא גם העלתה חשד סביר שהמערכת דאז לקתה בחסר בכל מה שנוגע לחינוך הדור הצעיר לגבי העולם המסתורי שאליו הוא עומד להיחשף.
שנה לאחר מכן כבר הותקנו מכשירי מודם בבתים של רבים מהתלמידים שהשתתפו בשיעור ההוא – מה שחשף אותם לעולם של פורנוגרפיה ושל דימויי מין ריאליסטיים יותר ובעיקר פחות. 21 שנה אחרי, האחיינים ובני הדודים הצעירים של אותם התלמידים כבר מייסדים קטגוריות חדשות בפורנהאב ומעבירים תמונות עירום של ילדות מהשכבה זה לזה על בסיס יומי. האם המערכת היום ערוכה להתמודד עם המציאות הזאת ויודעת לעשות טוב יותר את מה שהיא התקשתה לעשות בעבר? מה בכלל מלמדים בשיעורי חינוך מיני בתל אביב בשנת 2017?
סקירה של מערך השיעורים של שפ"י (השירות הפסיכולוגי הייעוצי), הגוף האחראי על הנושא במשרד החינוך, מגלה כי כיום מועברים במערכת החינוך הממלכתית תכנים העוסקים במיניות כבר מכיתה א', במסגרת תוכנית "כישורי חיים". בגיל הזה יועברו שיעורים עם שמות כמו "אני יודע לשמור על עצמי", המיועדים, לפי מערך השיעורים למורים, "לאמן את התלמידים במצבים של מפגש עם מבוגר זר שבו הם עלולים להיות מנוצלים לרעה". עם זאת, כבר בכיתה ד' עוברים התלמידים להתעסק במגדר ובסטריאוטיפים, ובכיתה ו' בוחרים לפחות חלק מבתי הספר לדון בפורנוגרפיה ובדימויי המין שמוצגים ברשת. נוסף על כך קיים כיום במערכת החינוך נוהל מוסדר להתערבות במקרים של חשד להתעללות מינית בקטין על ידי בגיר או על ידי חברים בקבוצת השווים שלו. בסך הכל, חוץ מהשיעור המביך לבני כיתה ה' "כישורי חיים במסיבה" ("ראינו בפעילות שסגנון לבוש ומראה חיצוני משפיעים מאוד על בחירת המוזמנים למסיבה – האם תוכלו להסביר תופעה זו?" או "התלמידים ישבו בקבוצות או במליאה, המורה תספר כי במפגש זה עומדים התלמידים לתכנן מסיבה כיתתית 'הכי כיפית שאפשר'"), עושה רושם שאנשי החינוך עושים את כל מה שביכולתם כדי לנסות להישאר רלוונטיים ולסייע לבני הדור שהם מבינים פחות ופחות.
להט"ב ללא להט"בים
אז למה נראה שלמרות כל התמורות הללו, אותם אנשי החינוך הם עדיין אלה שאף אחד לא רוצה לשמוע את הבשורה מפיהם? "בסך הכל השיעורים שהיו לנו בשנה שעברה היו סבבה, אבל בכל זאת היו כמה דברים שהפריעו לי", אומר תלמיד העולה לכיתה י' בתיכון עירוני א' שביקש לא לחשוף את שמו. "אלה היו בעיקר דברים שהעידו על ניתוק או על שמרנות, למשל בכל מה שקשור לנושא של להט"ב הייתה הרגשה שהטיפול היה באמת כדי לצאת ידי חובה. אם בכל מה שקשור ליחסים שבינו לבינה היו מלא דוגמאות, הן פשוט לא היו קיימות במקרים של יחסים בין בן לבן או בין בת לבת".
התלמיד מוסיף כי דבר אחר שהטריד אותו היה הסללה מגדרית שטבועה עמוק בהלך הרוח שהשתקף בתוכנית הלימוד. "זה היה נראה כאילו הם מנסים לגרום לזה שכולנו נחשוב אותו הדבר. מהדברים שנאמרו והתרחישים שהוצגו כל הזמן היה ברור שהבנות הן חלשות והבנים הם בריונים שצריך להיזהר מהם כאילו שלא יכול להיות מצב שבת מנצלת בן".
ואכן, תוכנית "כישורי חיים" נותנת מענה לנושא הלהט"בי באופן מינימלי ביותר. סקירה של מערך השיעורים של שפ"י מגלה כי הסוגיה מוצגת לראשונה – בקצרה – רק בכיתה ט', זאת אף שאפילו הסיפורים האישיים של נערים להט"בים שנכללים במערך השיעור חושפים כי העיסוק בנטייתם המיני החל מוקדם יותר, על פי אחד מהם בכיתה ז' ועל פי השני "כבר בילדות". כמו כן, במתכוון או שלא – הפרק שנלמד חרי "זהות מינית הומו־לסבית" נקרא "מניעת איידס" – מה שיכול לחזק את הסטריאוטיפ שלפיו מדובר במחלה הקשורה בעיקר לחברי הקהילה הלהט"בית.
כל פעילות הנוגעת לנושא מעבר למה שמוצע בתוכנית "כישורי חיים" היא בגדר בחירה ומתקיימת רק על פי שיקול הדעת של המוסדות השונים. יערה ארנקרנץ־חוצן, סמנ"כלית חינוך וקהילה של חוש"ן – הארגון שסייע למשרד החינוך בחיבור הפרק "זהות מינית הומו־לסבית" – מודעת לאתגרים הקיימים כיום בשטח. לדבריה, אנשי החינוך נמצאים בסיטואציה מורכבת והם מנסים, במרבית המקרים, לנווט בה כמיטב יכולתם. "אחת המטרות המרכזיות של חוש"ן היא ליצור מרחב בטוח עבור התלמידים והתלמידות בכיתה. זה כולל את הילדים הלהט"בים, אבל במקביל יש צורך בהסברה עבור אלה שאינם להט"בים וזה תמיד עניין של לרקוד על שתי חתונות ולנסות לענות על שני הצרכים. ככל שנעשה עבודת הסברה טובה יותר לאלה שאינם להט"ב, כך יוטב המצב של הלהט"בים".
לדבריה של ארנקרנץ־חוצן, בעיה נוספת שנותרת ללא מענה היא העברת תכנים העוסקים בזהות מגדרית. "זהות מגדרית, שלא כמו זהות מינית, היא דבר שמתגבש בגיל 3 עד 5", היא אומרת, "זה עניין של מגדר ולא של מיניות ופה יש בעיה מפני שהרבה מההורים לא מכירים בזה, לרוב הציבור זה פשוט לא ברור".
ארנקרנץ־חוצן אומרת כי משרד החינוך מאפשר כיום סבסוד פעילות חוש"ן החל מכיתה ז' ועד לסיום הלימודים. צוות חוש"ן יכול גם להכשיר גננות ומורות שמעוניינות להנגיש את הנושא לילדים עוד לפני כיתה ז', אבל גם כאן הכל תלוי במוסד ובמורים.
איך תל אביב ביחס לערים אחרות? מזמינים אתכם הרבה?
"כבר עכשיו נקבעו מראש 74 פעילויות עבור עשרה מוסדות לשנה הקרובה בתל אביב ואני מתארת לעצמי שהמספר הזה עוד יגדל. בשנה שעברה נקבעו לנו 78 פעילויות. אבל חשוב לציין שאם פעם ההרצאות שלנו היו מתרכזות בצפון תל אביב, היום יש דרישה עצומה מערי הפריפריה, למשל אשקלון, באר שבע ודימונה".
התחושה שיש מקום לשיפור מורגשת גם בקרב חלק מההורים. לדברי אם לתלמידה בחטיבת ביניים במרכז העיר, "היועצת מטעם בית הספר שהעבירה לילדי הכיתה של בתי את השיעורים עשתה זאת בצורה שגרמה להם פשוט לא לרצות להיות שם". היא מוסיפה ואומרת כי "ההרגשה שאף אחד לא ממש רוצה הייתה תקפה גם לגבי התלמידים וגם לגבי היועצת. הרושם שהתקבל היה שעושים את זה כי צריך. עד כדי כך שכל החוויה של איך שהשיעור עבר הייתה הרבה יותר מדוברת על ידי התלמידים מאשר התוכן עצמו". לדבריה, "נראה שגם אם הפער בין הדורות הולך ומצטמצם עדיין נשאר ממנו משהו כשזה מגיע לנושאים האלה".
אביה של התלמידה מוסיף: "עד לא מזמן הבת שלי הייתה בבית ספר קטן אז הם איכשהו הצליחו לווסת את כל תופעת הווטסאפים, אפילו שהיו לכל הילדים טלפונים כבר מכיתה ב'. הייתה גם החלטה שאין פייסבוק לילדים וזה היה מקובל על כל ההורים, מה שגם עזר, אבל אני יודע שבן של מכרה שלי בכיתה ו' היה שולח סרטונים פורנוגרפיים לילדות בכיתה ולא לגמרי הבין מה לא בסדר עם זה".
ג', שסיים את לימודיו בתיכון אליאנס ביוני האחרון, מספר כי שיעורי החינוך המיני היו מגוחכים בעיני התלמידים בתחילת הדרך, אבל לאחר מכן הפכו לסבירים ואפילו ל"מגניבים". "חינוך מיני התחיל בכיתה ו'", הוא אומר, "הם חשבו שאנחנו לא יודעים כלום ואנחנו היינו כזה 'דוּד'. בשנתיים האחרונות השיעורים התחילו להיות יותר מגניבים. באה מרצה חיצונית צעירה ודיברה איתנו פתוח. היא ענתה על שאלות ולא הייתה מבוכה, אבל אני לא חושב שלימדו אותי משהו שלא ידעתי".
אנחנו חברה שמרנית
שלומית הברון, ממקימות המיזם החברתי לחינוך מיני "מידע אמין על מיניות", מעבירה השתלמויות בנושאי מין להורים, אנשי חינוך ותלמידים. בניגוד לאם ממרכז העיר, היא דווקא סבורה שלא הוגן להאשים את אנשי מערכת החינוך הפועלים בשטח. לדבריה, הדרג הזוטר הוא זה שמנסה להתמודד עם אתגרים רבים ללא גיבוי מספק מצד מקבלי ההחלטות.
"המערכת עושה מאמצים כנים להתמודד עם מה שקורה היום", היא אומרת. "שפ"י הוא גוף מדהים עם מלא ידע ויכולת, היועצות הן חכמות, תנו להן לפרוש כנפיים". הברון מוסיפה: "הקריאה שלי היא לשר החינוך. הייתי רוצה לראות את הדרגים הגבוהים מחליטים לעשות את עבודתם, הייתי רוצה לראות את בנט שם תקציב ומלא משרות במקומות האלה – ואני אומרת את זה מתוך הצורך המשמעותי שיש בשטח".
מהן הבעיות שאת נתקלת בהן לעתים קרובות?
"אנחנו גוף עצמאי שפועל באישור משרד החינוך, ואנחנו מגיעים למקומות שבהם יש הרגשה שצריך תגבור מבחוץ. הרבה פעמים זה באמת יכול להיות בגלל יועצות שמרגישות שיש תחום שהן לא השתלמו בו מספיק".
על מה מדברים בשיעורים עצמם?
"בכיתות א' עד י"ב אנחנו עוסקות בגוף, בשינויים ובגיל ההתבגרות. היום, בניגוד לעבר, גם עוסקים הרבה בגלישה בטוחה ברשת: מה אני צריך לדעת כשעולה לי תוכן של פורנו. אנחנו מייעצים להורים להיות מאוד מעורבים ולדבר עם הילדים טרום חשיפה ראשונה, לומר להם שיש פורנוגרפיה, שיש סיכוי שהם ייחשפו אליה אם הם ילחצו בטעות על כפתור או שחבר יראה להם משהו שיש בו אלימות או אנשים עירומים. במקרה כזה אנחנו מנחים את ההורים לומר 'אם אתה רואה פין או פות אני מצפה שתסגור את המחשב מיד ותבוא אליי. אם זה משהו שראית כשהיית אצל חברים אני מצפה שתנסה לחמוק מהחדר ולבוא אליי'".
זה לא עלול ליצור רטוריקה של הפחדה?
"באופן אישי אין לי בעיה לגרום לילדים לרתיעה. אנחנו מדברים על ילדים בכיתה ד' ואין להם שיקול דעת. בפורנוגרפיה רואים בעיקר השפלה. אין כאן מיניות, הרי זה כבר שנים לא צילומים של יחסי מין. מכיתה ז' אני רוצה ליצור להם תמונה של מה זה פורנוגרפיה ואיך זה פוגע בכל המעגלים שמסביב, החל מהמשתתפים ועד לצרכנים".
בהולנד עלתה לפני כמה שנים הצעה לחשוף תלמידי חטיבות לדימויים של מין ריאליסטי כדי שהם לפחות יידעו מה לעשות ברגע האמת מבלי להכאיב לנשים. את חושבת שזה יכול להיות פתרון לבעיות שיש גם כאן?
"מה שאולי מתאים להולנד לא מתאים לישראל, וחינוך מיני הוא דבר שצריך להיות מותאם. בסופו של דבר אנחנו חברה שמרנית יחסית, וברמה האישית אני חשה חוסר נוחות להראות לילדים יחסי מין".