שלומי שבן מפתיע: "אני עדיין בודד". ריאיון

איתנו שלומי שבן, 38, מוזיקאי, נשוי+1
מקום מפגש רחוב החרמון, נווה צדק, 14:20

היי שלומי, איפה אנחנו?

"אנחנו בסטודיו היחסית חדש שלי. אני עובד פה כשנה, וזה קרה בעקבות התרחבות המשפחה שלי".

אתה כבר לא יכול להרעיש בבית כשבא לך.

"אני לא הבעיה, הבעיה היא רעש הנגד. שכרתי את הסטודיו הזה עם שותף (המוזיקאי יונתן רוזן – ע"ק), בעצם לראשונה אני עובד מחוץ לבית. זה שינוי מאוד משמעותי. אני הולך לעבודה בשעות יחסית קבועות. מה שמשתנה זה היקף החזרות שלי, אבל העיקרון הוא שאני קם בבוקר ואני פה מתשע בבוקר עד חמש או שש".

ואיך אתה מגבש יום עבודה?

"זה מאוד משתנה. נגיד, עכשיו היה פה בן אדם שעבד איתי על עיבוד שהוא עשה לשיר שלי בשביל קונצרט שאני משתתף בו, עם האנסמבל הקולי הישראלי. אם אני צריך להתכונן להופעה מסוימת אני עובד עליה, אבל העיקרון, כרגע לפחות, בחודשים האחרונים – וזה השינוי העמוק והגדול – הוא שאני בא לכתוב שירים לקראת אלבום חדש, וזה אף פעם לא היה לי, את ההתמקדות הזאת".

פעם שיר היה בא כשהוא בא?

"לא, גם את זה היה לי פעם – ככה הגעתי ללא לעשות אלבום במשך שבע שנים ואז הבנתי שזה לא עובד ככה והתחלתי לעבוד בצורה יותר מסודרת".

יש ציטוט כזה של וויליאם פוקנר – "אני כותב רק כשהמוזה מגיעה. למרבה המזל, היא מגיעה כל יום בתשע בבוקר".

"יש משהו מאוד משמח בלבוא לסטודיו. אני מבין איזו פריבילגיה זו וכמה מדהים שזו העבודה שלי, אבל כמובן שיש גם קושי בלבוא ולצאת מפה בלי כלום. כשהייתי מתאמן על הפסנתר היה בזה משהו פיזי. יכולתי לצאת בלי תוצאה, אבל בכתיבה של שיר, רוב הזמן אתה יושב וחושב על שורות מאוד קצרות ועל רעיונות. אתה מהרהר, מסתכל, אבל אין פעולה כמעט, חוץ מהזזות קלות של סימני פיסוק, שזה לפעמים מה שאני עושה".

זה עשה אותך יותר מדויק?

"אני לא יודע מה זה עשה אותי, אני מאוד סקרן לגלות. בסך הכל מדובר במיניאטורות. שיר זה דבר קטן ושברירי".

לא מחכה יותר למוזה. הסטודיו של שלומי שבן (צילום: זיו ממון)

מנווה צדק לשוק לוינסקי, 14:45

"הבנתי שאני לא עושה את זה יותר, אני כמעט לא הולך ברגל כבר בתל אביב. פעם זה מה שהייתי עושה, מסתובב. בשבע השנים שלא כתבתי אלבום לא היה לי מה לעשות. הייתי קם ומחליט שאני הולך לנווה צדק או לפלורנטין והולך ברגל, מחכה שמשהו יקרה. אבל זה כבר לא קורה, הפעולה הזאת לא קיימת אצלי. אני מתנייד באופניים, שנגנבו לי עכשיו בפעם ה־12 או ה־13, ואני תמיד יוצא מהבית בשביל להגיע למקום מסוים שאני צריך להיות בו".

גדלת בשכונת בבלי. מה אתה זוכר משם?

"הזיכרונות שלי משם מאוד מעומעמים. בחטיבת הביניים למדתי בבית ספר לאמנויות, אז רוב הזיכרונות החשובים שלי הם משם ואחר כך מתלמה ילין, שזה בכלל בגבעתיים. שם היה המפגש שלי עם תל אביב הצפונית, עם אנשים שגדלו ברמת אביב, בצהלה, ושם חטפתי את השוק הזה, של חברה מאוד ממותגת, מאוד מעמדית, אנשים אחרים. בבלי זה פרבר טיפה יותר חיוור, פחות מוגדר, תל אביבים ותיקים, בטח באותה תקופה. ובכלל, הייתי רוב הזמן בתקופה ההיא מול הפסנתר. עולם החוגים הצטמצם אצלי לחוג הפסנתר".

פימפינלה, נחלת בנימין 115, 15:00

אנחנו עוצרים לקפה בפימפינלה, מקום המגדיר את עצמו בטייטל החידתי "פולחן הדגים והעראק", מה שמעורר דיון בשאלה אם קיימת משמעות אלטרנטיבית למילה "פולחן" ("אולי זה קצת כמו פונדק?", אנחנו מהרהרים יחד), או שמא מדובר בפלצנות טהורה. בכל מקרה מוקדם לשתות והכותרת מחשידה. אז קפה.

אני מניח שאם נהיית כל כך טכני על כלי נגינה בגיל צעיר, יש לך יסוד התמכרותי באישיות.

"זה מעניין. השאלה היא אם יש יסוד התמכרותי או שברגע שאתה מכריח את עצמך או שמכריחים אותך לחזור על משהו אינספור פעמים, זה מדליק בך משהו שקיים בכולנו, איזו התמכרות ונטייה לחזרה על דברים. אני חולה OCD מאובחן, זה לא חדש. בקשר לעניין ההתמכרותי, אני חושב שזה גנטי, ואני נאבק בזה. לפעמים בהצלחה, לפעמים פחות, אבל אני מנסה לתעל את זה למקומות בריאים יותר".

מה זה עושה לאופי שלך כאדם צעיר – לטחון סולמות שעות?

"אני לא יכול להגיד מה אתה נהיה בזמן אמת, כי כבר התרחקתי מזה. אני מוצא דברים שכתבתי אז, שיש בהם איזשהו רמז, אבל גם לא יותר מדי. גם בסוף הרי לא נהייתי פסנתרן קלאסי, אפילו שהשקעתי בזה שעות ושנים וכסף ומאמץ. אבל בדיעבד זו אחת המיומנויות שאני הכי גאה שרכשתי כבן אדם, שאני מסוגל לשבת שעות ולעשות דבר אחד. לא רק המיומנות עצמה של נגינה, שכמובן מאוד עזרה לי, אלא עצם הסיזיפיות הזאת – ללכת לאיזו נקודה מסוימת ללא לאות, להישבר אבל להמשיך. אני לא יודע אם זה הופך אותי לכותב שירים טוב יותר, אבל זה כן הופך אותי לפועל פחות ממורמר".

חנות התקליטים ביסייד, נחלת בנימין 155, 15:30

האלבום האחרון של שבן, "תרגיל בהתעוררות", עומד לצאת בסוף השבוע על ויניל לרגל יום התקליט, אז אנחנו קופצים לביסייד, חנות תקליטים קטנה ומצוינת. שבן מתגלה שם במלוא הדרו כסוג של קזבלן: הוא  רק נכנס לחנות ומיד מפזר חיוכים ולחיצות ידיים. מכינים לו קפה. אנשי החנות שואלים אותו עם מי ליצור קשר בשביל לשווק את התקליט. הוא נכנס לשיחה עם אחד המוכרים על האלבום עם סאונד הסנייר הכי טוב (זהו הרגע שבו מבעד לצ'ארמריות שלו מגיח גיק מוזיקה אמיתי). מישהו פותח בפניו חדר האזנה חצי סודי בירכתי החנות, עם כורסאות אדומות ומערכות סטריאו דמיוניות. מובן שבחנות יש פסנתר, כאילו מישהו טרח והכין מראש תפאורה. מובן שהוא מתיישב לנגן, ככה סתם, ומוציא מהפסנתר סאונד מושלם. בהליכה שלו מסתתר ריקוד קטן. הוא קצת דמות ממחזמר.

קזבלן. שלומי שבן בחנות התקליטים ביסייד (צילום: זיו ממון)

מסעדת אוזריה, מטלון 44, 16:30

עכשיו כבר לא מוקדם מדי בשביל לשתות, אז אנחנו מתיישבים על הבר. שבן משתלט על התפריט במקצועיות, מצמצם את האפשרויות ויורה אופציות לאוויר ("דגים נאים חובה. פסטה? ירקות – באמת רוצה או שזה מס שפתיים?"). צ'ארמר, נו.

שמתי לב שנישקת את המזוזה כשנכנסנו. זה קבוע אצלך?

"מאז שאני זוכר את עצמי. אתה לא הראשון שמופתע. ההנחה המתבקשת היא שאני אהיה חילוני ושאני לא אנשק מזוזות".

אני יודע שאתה לא חילוני, אבל מודה שהופתעתי מהמזוזה.

"במשפט אחד – זה קשור בשלושה דברים: א. אני מאמין באלוהים. ב. אני בא מבית מסורתי. ג. עניין ה־OCD הריטואלי. בקיצור, זה תפור עליי".

אתה עסוק בזה ביומיום?

"להפך, אני פחות עסוק בפיתולי ההתרחשויות. רוב הזמן אני באמת מרגיש ומאמין שמה שקורה לא קורה סתם ושהדרך נקבעה מראש. מובן שיש לנו מקום בדבר הזה אבל אני לא מוטרד במה שהיה עשוי להיות. ב־99 אחוז אני מקבל את מה שקורה ואין לי חרטות. יש שיגידו שזה פתרון קל".

מה זה עשה לך כאדם?

"אני רוצה לחשוב שזה הפך אותי לחסין מפני מרירות. אני לא יודע אם אני עומד מאחורי זה. ה־משימה הכי גדולה של אדם שמתקרב לגיל 40, ואני מתקרב אליו בצעדי ענק, זה לא להפוך מריר, בשום צורה".

מה יש לך להתמרמר?

"אני יכול להגיד לך בשלוף: כשהייתי בן 21 גרתי בחו"ל, החלטתי שאני כותב שירים, חזרתי לארץ ואני חי במקום שבו האדמה בוערת ואני לא יודע לאן הוא הולך. אני יכול להתמרמר על ההספק האמנותי המזערי שלי. על 1,001 דברים שאני לא מודה אפילו בפני עצמי על קיומם. אני יכול. אבל אני יכול גם להסתכל על דברים אחרת לחלוטין, וזו המשימה. קראתי סיפור של מורקמי שבו הוא חוזר לעיר הולדתו ואומר שהוא מבין כמה הוא יותר בודד עכשיו מאשר כשהוא היה טינאייג'ר. ככל שאתה מתבגר אתה הופך להיות הרבה יותר בודד, וזה מה שמאחד בין כולנו, ובעצם זה מכין אותך לבדידות הסופית, הגדולה".

מתחסן מפני המרירות. שלומי שבן (צילום: זיו ממון)

אתה חושב שזה נכון?

"קודם כל זה יפהפה, אז זה כבר נכון, אבל אני לא בטוח. אני חושב שסוג הבדידות משתנה. בתיכון אתה מברר מי אתה, אחר כך יש לך משפחה ועבודה והחיים שלך לכאורה נהיים סטנדרטיים, אבל הבדידות מקבלת עוד גוון. יותר מובנה, פחות לגיטימי. לכאורה בכל מה שקשור יש לי ילד עכשיו, והדבר הזה, באופן מוזר – אנשים אומרים שזה מעורר שלווה קיומית. אבל זה יכול לעורר באותה מידה חרדה קיומית ובדידות סמויה, שפחות מותר לדבר עליה. רוב האנשים מכירים את התחושות האלה".

מה זה בעצם? זה פחד מהמוות?

"זה פשוט עניין של 'עדיין לא הגעתי לנחלה. אני עדיין בודד'".

בכל זאת, מסביב כולם אומרים "כשתעשה ילדים, אתה תבין".

"אתה תבין, השאלה היא – מה? מן הסתם מתגלה חדר מסוים שחשת בקיומו. השאלה מי אתה בעולם או איפה הבית שלך נמצא, מהו הבית שלך, מה המשמעות של כל זה – לי זה לא פתר את זה. מצד שני, הילד שלי עדיין קטן, אולי עד בר המצווה שלו אני אגלה את זה. אבל שלוות האינסטנט לא קרתה, קרו דברים אחרים. אני יכול להגיד – ואני לא מאמין שאני אומר את זה כי אני שונא שאנשים מדברים על הילדים שלהם בראיונות – ברגעי לחץ או חרדה או עצב אני יכול להסתכל על תמונה שלו ולהירגע, זה כמו אוויר".

משאף ונטולין.

"כן, וזה הרבה. זה לא דבר קטן. אבל אני לא רוצה להשתמש במילה 'אושר'. אני מעדיף את המילה 'שייכות'. אני רוצה לדעת שיש בעולם הזה פאזל שצריך את החתיכה החסרה שנקראת 'שלומי שבן'. משהו שאתה עושה ויכול להגיד – אה! אז בשביל זה היה צריך אותי. בשביל זה היה צריך שאני אהיה פה".

שלומי שבן ישיק את גרסת הוויניל של "תרגיל בהתעוררות" (99 ש"ח) בהופעה באוזן השלישית, שבת 19:30. כמו כן, שבן יופיע בפסטיבל ימי זמר עם אריאל זילבר והאחיות לוז במרכז שטיינברג, משה שרת 29 חולון, 26.4, 21:30, 120 ש"ח