"ג'ון טרבולטה ואני" מאת מתן חרמוני

ספרו השלישי של מתן חרמוני, "ג'ון טרבולטה ואני" ("קרבת דם" בשמו הקודם), הוא אחד הספרים המדוברים של השנה. בשפה שנדמית ישירה בקריאה ראשונה, אך מסתירה מורכבות של המספר ושל הדמויות בקריאה נוספת, חרמוני מתאר את באר שבע של שנות השבעים, על היחסים הנרקמים בין הגיבורים בילדותם ובגרותם, ובינם לבין העיר, המדינה והעולם שבו הם חיים. הספר משך את תשומת הלב של הקוראים והמבקרים גם יחד.

>> לעמוד הראשי של "מועדון קריאה"

[interaction id="591074297b82c15e0bc00828"]

 

האזינו לפרק הראשון מתוך "ג'ון טרבולטה ואני", באדיבות אייקאסט ספרים מוקלטים – פלטפורמה והוצאה לאור של ספרים מוקלטים בעברית:

צפו בעלמה זק מקריאה מתוך הרומן:

הפרק הראשון של "ג'ון טרבולטה ואני":

א.

באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב. זה לא אומר שכל הילדים גנבו או עישנו או שיחקו כדורגל. אבל היה צריך לדעת איך לעשות כל אחד מהדברים האלה. איתן ארדיטי, למשל, לא שיחק כדורגל כמעט בכלל. אבל הוא עישן די הרבה, וקצת גנב. ואת מה שגנב, מכר.

אמא של איתן ארדיטי תכננה לברוח ולעזוב את אבא שלו, והכסף נועד לזה. אבא שלו הרוויח במשטרה מספיק כדי לכלכל ולפרנס את כולם, אבל לא בשביל כרטיס טיסה שנועד לכך שאשתו תברח ממנו. בשביל זה היה צריך אקסטרה. אז אמא של איתן ארדיטי, שקראו לה ליאורה, אספה ואגרה כסף בקופה סודית שהטמינה בחצר, או אולי בעליית הגג של הבית שלהם, ואמרה שכשיהיה בקופה מספיק כסף היא תברח. ואיתן ארדיטי נתן לה כסף, כל כמה שיכול היה להשיג. ומהסיבה הפשוטה, הוא רצה שהיא תברח. למה רצה שתברח, את זה הוא לא סיפר, אבל ידענו. כולם ידעו וגם אני ידעתי. כי כמו כולם באותו הזמן ובאותם הימים, ידעתי הרבה מאוד דברים שלא הייתי אמור לדעת ושלא נולדה לי כל תועלת מכך שידעתי.

ככה גם ידענו שאסור לפחד מהכלבים. ואם פחדת, אסור היה לתת לפחד לקנות לו שביתה בך. אבל כשאני נזכר באותם הימים, דבר ראשון באים ומתייצבים אצלי הכלבים. לאו דווקא מתוך פחד. אולי מסיבות אחרות. אמרו שאלה הם גורי-גוריהם של תנים מעמק האלה, חמישים קילומטר מצפון, ושל צבועים שבאו מהר הנגב, חמישים קילומטר מדרום. כלאיים של אלה וגם של אלה. איש לא ידע את הדברים לאשורם. אבל אפילו אם היו אבות אבותיהם טיגריסים סיביריים, או אריות מאפריקה, בכל זאת אלה היו כלבים. ליתר דיוק, כלבים משוטטים. להקות ובראשן אחד, דני ענק מעורב במשהו.

הוא התהלך בלב הלהקה, גבוה בראש מהיתר, מלכותי ומנומר, גם אם קצת צולע, ובכל זאת מהיר לא פחות ממלוויו. פעם ירו בו, ונפצע והחלים. איתן ארדיטי קרא לו "כלבם של בני בסקרוויל". היה לו עותק של התרגום של עודד בורלא לספר של ארתור קונן דויל, שאותו סחב מהספרייה בבית יציב. אני קראתי לו נפוליאון, על שמו של אחד הכלבים מהסרט "חתולים בצמרת" שראיתי עם אמא שלי פעם בבית העם. איתן ארדיטי אמר שאני קוקסינל, כי אני הולך עם אמא שלי לסרטים בבית העם. הוא, כשהלך עם אבא שלו לסרטים, זה היה לסרטים שהציגו בקולנוע מרכז או בקולנוע שביט או בקולנוע אשל, ובעיקר בקולנוע חן, שאליו אפשר היה ללכת ברגל. אבל אף פעם לא בבית העם. אני, את "חתולים בצמרת" אהבתי, אבל לא התווכחתי. איתן ארדיטי היה בעל מזג, בעל טמפרמנט. הדם עלה אצלו מהר לראש. והוא לא שמר את הידיים אצלו. גם בתור ילד הוא היה קשוח. ולמרות שהיה נמוך מכולם, אי אפשר היה להתנגד לו. היה מרים יד, כדאי היה להחזיק את הידיים בכיסים. היית מרים יד בחזרה, היה מרים קרש. הרמת קרש, בא עם אבן. אלוהים יודע איפה זה יכול היה להיגמר. זה לא שהוא הלך מכות. כמעט שלא. לא היה לו צורך במכות. אבל אי אפשר היה להתווכח איתו. אבא שלו, כאמור, עבד במשטרה בתור יומנאי. בגלל זה גם נתנו לו להכניס את הילד לסרטים בקולנוע שביט. בגיל שמונה איתן ארדיטי כבר ראה גם את "עמנואל" וגם את "הסנדק" וגם סרטים של צ'רלס ברונסון. מהאבא שלו הוא גם למד להרביץ. או לפחות למד לחטוף. ומשום כך הפסיק לפחד ממכות. מה שהוא חטף מאבא שלו אי אפשר היה לחטוף מאף אחד אחר.

לא נפוליאון אפוא, כלבם של בני בסקרוויל. בפמליית הכלבים עברו גם חצי בוקסר, חצי כלב זאב, אחד שהיה בחציו דוברמן פינצ'ר ובחציו חיה רעה מהמדבר ועוד כמה כלבים מדובללים, כלבים בדואיים, כנעניים, כמו שאמר יואב נחמיאס. אבא של יואב נחמיאס, שהיה אדם שקט בבגדי עבודה כחולים, עבד במחלקת הווטרינריה העירונית. גם לאירועים בבית הספר, כשיתר ההורים באו לבושים בבגדים טובים, הוא בא בבגדי עבודה כחולים. הוא היה אחראי, בין היתר, למלחמה שהכריזה העירייה נגד הכלבים המשוטטים, כלומר אחראי לתפיסתם ולכליאתם. במלחמה הזאת הוא היה הגנרל. ואנשי המחלקה הווטרינרית של העירייה היו מסתובבים ולוכדים אותם ושמים בהסגר וגם, בסופו של דבר, הורגים. אבל ככל שעינו במחלקה הווטרינרית של עיריית באר שבע את הכלבים המשוטטים והתאנו להם, כך רבו וכך פרצו. עוד ועוד כלבים הצטרפו אל הלהקות האלה ושוטטו בגאון ברחבי העיר.

הם היו באים ברחיפה כמעט, בשעטה חרישית, לעולם לא באור היום המלא, אף פעם לא בחשכה המוחלטת; תמיד בשעות הסגולות, כמו שקראו לזה המשוררים, שעת בין השמשות או עת רחמים, כשהרקיעים נצבעו תולע ושש וארגמן. למרות ששם, בבאר שבע, הלילה גירש במהירות את היום. השעות הסגולות היו רק רגעים חטופים, דקות. רבע שעה לכל היותר. הלילה היה המלך. אז לפחות. אני לא ממש יודע מה קורה שם היום. אולי המצב השתנה בינתיים. היה לי פעם מינוי לשירות הבולאי. נדמה לי שזה היה ב-1978 או ב-1979 או אולי אפילו ב-1980, שהנפיקו בול ועליו הדפיסו ציור של אברהם אבינו עומד על הר המוריה ונושא את מבטו אל השמים. וגרמי השמים, מה שנקרא, וכל צבאם, הזדהרו מולו וקרצו ורמזו ונצצו. מאוחר יותר למדתי שזה ציור של ליליין. גם אלבומי בולים היו לי ומעטפות יום ראשון. את האלבום הזה לקח דן, הבן של גדעון שטיינר. הוא יכול היה להיות שווה היום לא מעט כסף. מילא. זה לא הדבר היחיד שדן, הבן של גדעון שטיינר, לקח. ועדיין, השמים עמדו אז מעל באר שבע על כל תפארת צבאם, כוכבים וירחים, כבימי אברהם ככה גם אז, כשאני הייתי ילד. הכוכבים זרחו בשמים ולהקות הכלבים עברו ברחובות.

הם באו מעבר לבריכה של מלון נאות מדבר, חוצים את הכביש לאשקלון, משם היו גולשים אל רחוב הצבי, בואך בית הכנסת העגול, שצורתו צורת כיפה, אל רחוב הגמל, לאורך בניין השיכון הארוך ותחת עצי האקליפטוס ועד לשדרות יעלים. מן העבר השני, בפינת רחוב העלייה, ממש ליד האאודי הצהובה של אברהם שטרן, עמדה כלבת דוברמן פינצ'ר שלמה, כלומר, גזעית, וקוננה.

שמה של כלבת הדוברמן היה ברנדי. לבעליה של הכלבה קראו מנדי. לא היה דבר שנוא על ברנדי הכלבה יותר מאשר רוכבי אופנוע. בכל פעם שעבר ברחוב אופנוע, או קטנוע או תלת-אופן או אופנוע עם סירה, היה הרוכב שם נפשו בכפו. מי שהיה לו שכל, לא חזר עוד רכוב על גבי כלי רכב דו או תלת-אופני לרחוב העלייה, לא וספה ולא למברטה, או כל כלי רכב אחר עם אגזוז רועש. אבל היה אחד שדווקא חזר, ועוד עם אקדח. הוא ניסה לירות בכלבה ברנדי. לירות הוא הצליח, אבל לא פגע בכלבה, אלא באאודי של אברהם שטרן. כל זה לאור היום, ובשעה שאברהם שטרן עמד ורחץ את האוטו, כפי שעשה כל יום ויום. כשהיורה פגע בכנף האחורית של המכונית, האאודי 100, ניתז רסיס ופגע בבעליה של האאודי שעמד בחזית. פגע בו בכתף.

קראו לאמבולנס ולגרר. אבל עוד לפני שבאו עם אמבולנס כדי לקחת אותו לבית חולים, לחדר מיון, לבדוק איפה צריך לתפור ולתת לו כדורי הרגעה לעצבים ולעשות אק"ג, וכשדם עוד זב מהכתף והכתים את החולצה של מר שטרן, אברהם, הוא תפס דווקא את מנדי, בעליה של הכלבה ברנדי, שהיה נער בן ארבע-עשרה, ונתן לו מכות נמרצות. ובמכות, הכוונה היא לא לטפיחה רצינית בכף יד פתוחה, אלא למכות רצח. דבר שהיה בו כדי ללמד על אופייה וחומרתה של הפציעה של מר שטרן, כלומר על אי-חומרתה. גם לאאודי לא קרה כמעט כלום. מרחו קצת צבע על הטמבון, הפגוש האחורי, וסגרו עניין. אבל מנדי חטף שם מכות רציניות.

מנדי היה נער מגודל. משום שהיה גבוה וגרמי דמה קצת לגמל או לחמור, ואילו אברהם שטרן, ששמו היה כשמו של מפקד האצ"ל למרות שלא היה לו תואר וגם לא הדר, וגם לא עלומי הנצח של מפקד הארגון שלכבודו שר יונתן רטוש, אברהם שטרן מרחוב העלייה בבאר שבע היה גם קירח. לא קירח באופן מלא כמו טלי סוואלס, אלא קירח באופן כזה שמהפדחת נשר השיער כולו ורק בתחתית הקרקפת ובצדעיים עוד המשיך השיער וצמח. קרחת כזו או אחרת, המכות שנתן היו מכות נאמנות ומנדי כבר כמעט התחיל לבכות. בכל זאת, יש כאן עניין של גבר מבוגר בשיא הכוח מול נער, אמנם מגודל, שבקושי הייתה לו בר מצווה. ובכלל, מנדי לא היה זה שבא עם אקדח וירה. כל פשעו היה שהייתה לו כלבה בשם ברנדי ששנאה אופנועים עם סירה.
אלא שאז באה ברנדי עצמה וקפצה על אברהם שטרן ונשכה אותו. נשיכה רצינית. כן, הנשיכה הייתה עמוקה וכואבת, לא פחות מהמכות שנתן אברהם שטרן לבעלים שלה, למנדי. והעלבון של מנדי על המכות שקיבל מאברהם שטרן התחלף בעלבונו של האחרון, שהכלבה נשכה אותו בתחת. ומנדי, שרגע אחד עמד לבכות, עמד עכשיו וגעה בצחוק.

כשכבר בא האמבולנס, וכשכבר הגיעו לחדר המיון, לא רק את הכתף היה צריך לתפור לו. שם, אגב, בכתף, הייתה שריטה לא רצינית בכלל. אם היה במלחמה, היה ממשיך להילחם, מקסימום היה נחבש באיזו תחבושת. אצל אריק שרון, למשל, הפציעה שלו במצח הייתה הרבה יותר רצינית, והוא שם תחבושת והמשיך. אצל אברהם שטרן הבעיה העיקרית הייתה התחת, האחוריים, שבצדם השמאלי נעצה ברנדי את מלתעות הדוברמן שלה עד עומק השריר.

את היורה, אגב, עצרו מאוחר יותר. זה היה רס"ר משמעת מבסיס שדה תימן, והווספה עם הסירה שעברה אצלנו ברחוב הייתה כלי רכב צבאי. רס"ר המשמעת, אני לא יודע מה נגמר איתו. אברהם שטרן, לעומת זאת, שהיה פונקציונר כלשהו בעירייה, רצה שירעילו את הכלבה הדוברמנית או שיירו בה בראש. אמרו לו שכדאי לשכוח מכל העניין. אחרי הכול, הוא זה שנתן שם מכות לילד. הוא אמר, איפה שאמא שלו לא נתנה לו, אני נתתי לו, ואמרו לו, יש צדק ויש חוק, ולא תמיד השניים הם אותו הדבר. אמרו לו, אנחנו כאן לא בסרט של צ'רלס ברונסון. אמר לו את זה מפקד משטרת באר שבע דאז, שהיה חבר שלו. את הכול ראיתי וגם שמעתי ממרפסת הקומה השלישית ברחוב העלייה. עמדתי שם עם איתן ארדיטי ועישנו, והעשן עלה למעלה אבל המבטים שלנו היו ברחוב. אמא שלי לא הייתה בבית באותו הבוקר. היא לא הרשתה לי להביא את איתן ארדיטי הביתה. את הסיגריות זרקנו למטה, אל פרחי הרודודנדרון.

ואותה ברנדי עצמה, שנגסה בישבנו של אברהם שטרן, היא שעמדה וקוננה כשהכלבים עברו. והקינה שלה הייתה ספק נביחה של כלב, ספק יללה של תן וספק בכי של אישה מוכת צער. הקינה הזו בקעה ועלתה ממנה על שום אותו כלב, שחציו חיית פרא וחציו דוברמן פינצ'ר והוא זה שרץ בראש חבורת כלבי החוצות שבאו מנאות מדבר ועברו אצלי ברחוב. והקינה שלה הייתה על זה שהכלב-פרא היה הגור שלה, אחד משישה ולדות שברנדי המליטה אחרי שהייתה מיוחמת ובא אליה כלב ועשה לה מה שעשה לה. לא כלב זה היה, אלא חיית פרא ממש, זכר גדול וחזק ומלוכלך. וכולם ראו את זה ומנדי אפילו לא ניסה להפריד בין השניים, בין הכלבה שלו ברנדי לחיית הפרא שבאה והזדווגה איתה במגרש הכדורסל ברחבה של רחוב חוגלה, לנוכח כל הילדים בשכונה. במקרים כגון זה, כמו שאז הסבירו לנו, צריך לקחת דלי של מים קרים ולשפוך על הכלבים. צריך לדקור אותם במקלות מחודדים. לשפוך עליהם בנזין. אבל מנדי לא עשה שום דבר. להפך, הוא עורר את תשומת הלב של לא מעט ילדים ונערים שהסתובבו שם, בין מגרש הכדורסל וצריחי המקלטים הציבוריים ומגרש החניה והמרכז המסחרי הקטן, עם המספרה ועם חנות הירקות וחנות מכשירי הכתיבה או שהייתה שם מכולת, אני כבר לא בדיוק זוכר. אני באותה העת הייתי בן שמונה. מנדי היה אז בן אחת-עשרה, אולי אפילו שתים-עשרה. זה היה ב-1974. ואמא שלו, שכמו אמא שלי וכמו כמה אימהות נוספות בשכונה כבר הייתה אלמנה, הרביצה לו מכות רצח.