זריקת קפאין: איך נולד המשקה שמעיר אותנו כל בוקר?

בדומה לגילויים רבים טרום המצאת הדפוס, לא ידוע מי היה האדם המדויק שגילה את הקפה. בהתאם, אגדות רבות נוצרו בנוגע לאדם הראשון שזכה להכיר את השפעת הקפאין. אגדה אחת מספרת על רועה צאן עיזים מוסלמי בשם חאלדי שראה את העדר שלו מנשנש את פירותיו האדומים של אחד העצים ובמהרה החלו להתרוצץ ולקפץ. חאלדי, שכנראה גם רצה לקפץ, לעס כמה מהפירות וגילה שהוא נמרץ להפליא (אם כי לא ברור אם קיפץ).

עם הגילוי המרעיש הוא הוא רץ לנזיר מוסלמי והציג לו את צמח הפלא. הנזיר לא היה מבסוט מהרעיון וזרק את הגרגרים לתוך האש, מה שגרר ארומה נהדרת של פולים קלויים. חאלדי אסף במהרה את הגרגרים מהאש, טחן אותם והמיס את התוצר הטרי במים חמים, מה שהוביל לכוס הקפה הראשונה.

הסיפור הזה כמובן נובע ממקורות לא אמינים. זהו סיפור עם שמחבר את מקורות הקפה לרעיון צנוע וראשוני. גילוי של רועה עיזים פשוט ועקשן. האזכור ההיסטורי הראשון לשימוש בפולי קפה, בין אם כאכילה או שתיה, מופיע רק במאה ה-15 במנזר סופי (זרם מיסטי שנובע מהאיסלם, קצת בדומה לקבלה) בעיר מוח'א שבדרום תימן. על אף שמקור הצמח הוא באתיופיה, דווקא בחצי האי ערב החל השימוש בקפה באופן הנוזלי שאותו אנחנו מכירים.

במהלך המאה ה-16 הקפה נדד לעבר יתר המזרח התיכון. התימנים, שהבינו שהביקוש לצמח גדול, שמרו בקנאות על הצמח וייצאו רק את הגרסה המעובדת שלו, דבר שלא נתן לארצות אחרות לגדלו. האגדה, שוב היא, מספרת על הנזיר הסופי באבא בודן שחי כצליין בהודו והגניב שבעה זרעים של קפה שהדביק לחזהו, מוסתרים מתחת לבגדיו. בעזרתו הצמח הגיע לעיר מייסור בהודו שכיום עמוסה במטעי קפה. משם נפוץ הצמח לרחבי אירופה ומאוחר יותר, גם אמריקה.

על הקפה היו איסורים רבים לאורח השנים מסיבות דתיות, בריאותיות ואף גזעניות. במהלך המאה ה-16 נאסר בעיר מכה, ומאוחר יותר גם בקהיר, לשתות את המשקה. עם כניסתו לאירופה ניסו הנוצרים לאסור על ה-"משקה המוסלמי" מתוך חשש שהוא יוביל לכפירה. מיותר לציין שכל האיסורים לא שרדו זמן רב, כשבמקרה השני אף נאלץ להתערב האפיפיור קלמנס השמיני שהכריז על קפה כ-"משקה נוצרי" ובכך השמיש אותו לצריכה גם בדת הגדולה בעולם.

למעשה, המשקה היה במשך שנים שנוי במחלוקת, בדומה לאלכוהול או למריחואנה. חשבו אותו למשקה רעיל או משכר וארצות רבות, ביניהן שוודיה, בריטניה, צרפת וארצות מוסלמיות רבות, אסרו בשלב זה או אחר לשתות אותו, במקרים רבים עקב לחץ משדלני יין ואלכוהול. המקום היחידי שבו האיסור שרד, נכון להיום, הוא הדת המורמונית האוסרת על צריכת כל קפאין.

ייבוש פולי קפה באתיופיה. צילום: אימג'בנק

עם כל האיסורים והמחלוקת, קפה הפך במהרה לכוח כלכלי עצום בגודלו, מניע ומחזיק את תעשיית היצוא של ארצות רבות. תימן לא הייתה היחידה שהרוויחה מיצוא הקפה כמובן. לאורך ההיסטוריה ארצות רבות קבלו את תורן בכס ספקית הקפה הגדולה בעולם, תואר שנע והשתנה לאורך השנים מסיבות שונות שנעות משינויים אקלים לשינויי אקלים פוליטיים. לדוגמה, תעשיית הקפה בסנטו דומינגו (כיום הרפובליקה הדומיניקנית) פרחה במאה ה-18 ותוך חמישים שנה בלבד מרגע שקפה הוצג למדינה היא הפכה לספקית הקפה של יותר מחצי מדינות העולם. עשרים שנה מאוחר יותר תעשיית הקפה קרסה עקב מרד עבדים גדול, אותם עבדים שעמלו בפרך בגידול שיחי הקפה.

כיום המדינה השולטת בתחום ייצור וייצוא הקפה היא ברזיל עם שליטה על יותר משלושים אחוז מהשוק העולמי. זו לא הפתעה. הקפה הוא באופן מסורתי תוצר של מדינות מתפתחות ומדינות בעלות אקלים טרופי הולם לצמח. ברזיל מסמנת וי על שתי הקטגוריות ומנסה להישאר בצמרת השור הלא יציב הזה.

נדמה שלא משנה כמה נלחמו בו, הקפה תמיד ניצח. נזירים מפקפקים, תימנים שומרי סוד, אפיפיורים פסקנים או עבדים משוחררים לא הצליחו לפגום בפופולריות היציבה של הפולים הייחודיים. אחרי שטייל מאפריקה לכל העולם אין ספור אנשים קמים בכל בוקר לכוס מהבילה של המשקה הממריץ. אתיופים, דומיניקנים, אנגלים, ברזילאים וכמובן ישראלים. קצת מעודד לחשוב על זה. בסופו של סיפור, כולנו שותים מאותה הכוס.

אוהבים קפה? יש לנו כמה שאלות בשבילכם»

הטבות וחוויות בלעדיות מחכות לכם בניוזלטר Quality Time.