עובדי המזנון של אייל שני חושפים את כל חוקי המקום

"שיחות קסם" במקום ישיבות צוות, טיהור אנרגטי באמצעות שריפת עלים וספרון הדרכה שמכונה התנ"ך. מקדש הפיתות הכי פופולרי בעיר מתהדר בלא מעט אלמנטים שעלולים להזכיר כת

אייל שני (צילום: איליה מלניקוב)
אייל שני (צילום: איליה מלניקוב)
12 ביולי 2017

במשמרת האחרונה שלו בסניף רמת החייל של מסעדת מזנון הטיח ג' בלקוח פיתת כבדי עוף נוטפת טחינה. שנה רצופה של מיאוס מעליזות מלאכותית, שהצטבר עד שכבר היה מתוח כחצ'קון לבן וגדוש, התפוצצה ברגע אחד של אובדן עשתונות. "היה פיק צהריים מהגיהינום, והקהל של רמת החייל זה הקהל הכי קשה", הוא מספר. "הייתי צ'קר, הבן אדם שאחראי על ההוצאה של המנות. בגלל העומס היה לקוח שחיכה יחסית הרבה זמן לפיתה שלו. הוא ישב עליי, על הבר, ועם כל פיתה שיוצאת הייתי צריך להסביר לו שלא מדובר בפיתה שלו. כשהגיעה הפיתה הבאתי לו אותה קצת בתקיפות ונפלה ממנה חתיכה של כבד. הוא החזיר לי אותה, דרש פיתה חדשה וקילל אותי. בתקופה הזאת כבר הייתי די עצבני, והיה לי קשה להיות שמח באוטומט. כל העצבים שהייתי אוכל על לקוחות התנקזו לרגע הזה, וזרקתי עליו את הפיתה. הוא התחיל לקלל את החיים שלי, והמנהל הרגיע אותו בטענה שכבר פוטרתי. המשמרת המשיכה כרגיל, לא היה ממש זמן לעצור".

עוד קהילות סודיות שמתחבאות בתל אביב:
שבע כתות רוחניות שפועלות מתחת לאף שלכם
פחד וניצול בצפון העיר: הצצה לחיים בכת תל אביבית
כת הכותנה: חיתולי הבד משתלטים על העיר

ההצגה, אם כך, חייבת להימשך, ועבור לקוחות המזנון המקום אמור לשמש בפועל כהצגה, להיות מעין מרחב אלטרנטיבי שבו כל אחד רשאי להיות מה שהוא רוצה. זו לא פרשנות מרחיקת לכת, אלא חלק מהעקרונות שנוסחו על ידי שחר סגל עצמו (שותפו העסקי של אייל שני ובמאי פרסומות) במדריך לעובד של קבוצת החבר'ה הטובים, הכוללת גם את הסלון, התדר והרומנו. "כל שאיפתנו וכל הסיבה שלמענה אנו פועלים היא כדי לטעת באנשים תחושה של קסם", נכתב במדריך. "מסעדה היא תיאטרון שיש בו במה שמעניקה אשליה שמעצימה באמצעים כנים ואמיתיים את חוויית העונג של החיים ומעניקה להם קסם. קסם חייב במה: אל הבמה עולים וממנה יורדים. הבמה היא לא החיים. היא מגנה על עושה הקסם, הוא לא יכול למות כי… זה הקסם".

חלק מהעובדים שעמם דיברנו מעולם לא נחשפו לספרון עצמו או בחרו לא לקרוא בו. אחרים כינו אותו "התנ"ך". כך או כך, במזנון ההיררכיה עובדת מאליה, ובדומה לכתות משגשגות רוח המפקד שורה על החברים בלי שיהיה צורך בנקיטת צעדים ממשיים (למען הסר ספק, אנחנו לא באמת חושבים שעובדי המזנון חברים בכת).

קוסם ותיק מסניף המלך ג'ורג' מספר: "הדבר האחרון שחשבתי זה שאעבוד במזנון, עם כל האנשים המקפצים האלה. זה היה נראה לי מרתיע קצת, אבל עם הזמן זה הגיע. זה תהליך שבאמת טמון במשהו שנמצא במקום – לא חייבים להגיד לך להשתטות, אבל אם יביאו לך תוף מרים והרבה צ'ייסרים זה מה שיקרה. חוץ מזה, כמו בתורות שעוברות מאב לבן, יכול להיות שהעובדים הוותיקים גורמים לעובדים החדשים להתנהג בצורה הזאת".

רק משוגעים מתקבלים לעבודה. המזנון (צילום: אלעד ברמי)
רק משוגעים מתקבלים לעבודה. המזנון (צילום: אלעד ברמי)

"בכללי לא אומרים לך יותר מדי", הוא ממשיך. "אבל הגישה היא לזכור שמדובר ביחסים בין בני אדם לפני יחסים של נותן שירות ולקוח ולקחת את זה לכיוון כזה, להבין שאתה חלק מחוויה של בן אדם. הצורה הטובה לעשות את זה היא להיות כן ואמיתי. גם כשאנחנו שמחים לכל אורך המשמרת, וגם כשנגמרות מנות או כשקורים כל מיני בלת"מים. תמיד אנחנו מספרים ללקוחות מה שקורה בתקווה שהם יבינו, ולא בהכרח מנסים להתחנף אליהם".

"מעולם לא התחברתי לתנ"ך, אבל המסרים עוברים גם ככה בצורות אחרות", מספרת אפי, עובדת בעלת ותק של שנה וחצי ברמת החייל. "חלק גדול ממה שכתוב שם הוא איך מכינים את האוכל, כדי שגם מי שמגיש אותו יידע בדיוק מה התהליך. פעם אייל שני הגיע לסניף להרכיב מנה חדשה, קרא לי והתחיל להגיד לי מאיפה מגיע כל אחד מהרכיבים: תפוחי האדמה מרצועת עזה, החסה מהחקלאי שלנו בצפון וכו'. בכלל, בהתחלה אייל לא רצה שיהיו תפריטים וכיוון לזה שכל ברמן יספר ללקוחות הכל על המנות. התפריטים שקיימים כיום הם פשרה, אבל המטרה היא עדיין ליצור אינטראקציה".

כפיים! אני רובוט!

העקרונות של סגל מונחלים מטה באורח עקיף גם באמצעות "שיחות הקסם" (שם נרדף לישיבת צוות) המתקיימות מעת לעת בסניפים ומועברות על ידי המנהלים, לעתים בנוכחות אייל שני ("הוא רוצה שתעביר את המנה בדרך שלו, בדרך מעניינת"). "ההנהלה קוראת לזה 'שיחת קסם', והמטרה שלה היא להכווין אותנו למה נכון ומה לא נכון", מספר ג'. "מה שנכון הוא לעשות הרבה רעש, הרבה כיף, ולהיכנס למשמרת כאילו אתה שחקן שעולה על במה. בגלל זה ישנו הקטע שמישהו לוקח הזמנה ושואלים אותו לא 'איך קוראים לך' אלא 'איך היית רוצה שנקרא לך היום'. מבחינתם מי שבא למזנון יכול להיות מה שהוא רוצה".

"מה שמשרישים לנו בישיבות זה שהמזנון הוא במה, ושאנחנו לא מביאים אוכל ולא שירות אלא חוויה", אפי מוסיפה, "אם במוזיקה, בצעקות או בריקודים, ואנחנו רוקדים שם די הרבה. יש שפה של המזנון, והיא בכלל לא כתובה או מנוסחת. זה לא רק להגיד 'פרח' למי שבא ומבקש 'כרובית'. אם אנחנו רוצים לנגן שיר שלא מופיע בפלייליסט הקבוע, חשוב שהוא יהיה בשפה של המזנון, וברור למה הכוונה. כשאנחנו מחפשים עובדים אנחנו מחפשים אנשים משוגעים".

מאז הקמת הסניף הראשון של מזנון באבן גבירול בחורף 2011, הרשת נתפסת כמובלעת מסתורית הפועלת מלב העיר אך עוטה על עצמה מאפיינים ברורים של כת: יש לה מנהיגים רוחניים (סגל ושני), ז'רגון ייחודי ("קסם", "לבן", "סיפוק עמוק לפנים"), עקרונות המנוסחים בכתבים העוברים מיד ליד (מדריך החבר'ה הטובים), וחשוב מכל – קבוצה של מאמינים אדוקים הרוקדים בסניפים כבובות מריונטה לצלילי מוזיקה מזרחית רועשת, מחלקים מחמאות ללקוחות כמפעילים בבר מצווה פריפריאלית ("איזה כיף לך, גיא! תמחאו כפיים לגיא!") ושמחים באופן מוקצן, מלאכותי ומעושה, עד כי לפעמים נראה שמתחת לעור ולעצמות נגלה בכל אחד לוח מתכתי המופעל בשלט רחוק.

אוהבים קיפודים? שקלו קריירה במזנון
אוהבים קיפודים? שקלו קריירה במזנון

במרוצת השנים שלחה הקבוצה זרועות גם לפריז ולווינה (ובקרוב לניו יורק), ועל פי עובדת לשעבר בסניף הצרפתי היא מקיימת שם את אותם הטקסים בדיוק, מחינגות של צ'ייסרים בעיצומן של משמרות ועד שרפת עלי מרווה. את עלי המרווה, אגב, שורפים בכל סניף בתחילת יום העבודה כדי לטהר את החלל מרוחות רעות. "לפעמים גם באמצע משמרת, כשהווייב נהיה כועס ויש הרבה צעקות, מנהל המטבח אומר שנראה לו שזה זמן טוב לשרוף מרווה", מוסיפה אפי, "לי באופן אישי זה עוזר. משהו בריח גורם לי להירגע ולהיכנס לווייב".

לא כל אחד, כמובן, יכול להתקבל למזנון. הליך גיוס העובדים שואב יותר השראה ממחלקות כוח האדם של חברות הייטק נחשקות מאשר מדוכני הפיתות השכנים. "הגעתי לריאיון ומנהל הסניף שאל אותי כמה שאלות בסיסיות, כמו בן כמה אני ומה עשיתי לפני זה", מפרט ג'. "השאלה האחרונה הייתה 'אם הייתי חיה, איזו חיה הייתי'. הוא היה רציני לגמרי, והרגשתי שהוא מנסה לבחון את מהירות התגובה שלי. עניתי קיפוד. הוא שאל אותי למה קיפוד, אז אמרתי שאני אוהב קיפודים. הוא חייך ואמר 'מעולה, אתה מתחיל בשבוע הבא'".

להשאיר את המטענים בבית

וכמו בכל ארגון בעל מאפיינים של כת, יש גם נפגעים. חלקם יסגירו סימני מצוקה בעת הגשת הפיתה, יחרגו ממילות הקוד או ייתפסו על חם ברגע אינסטינקטיבי של חלימה בהקיץ. חלקם התפכחו ועזבו את הקבוצה בכוחות עצמם. ג', המסוגל גם היום לדקלם את התיאורים שהיה מאלתר למנות ("סיפוק עמוק לפנים בשלוש דרגות של רטט"), מצא עצמו עצבני יותר עם הזמן, והציפייה לשמוח כל העת עמדה ביחס שלילי למצב הרוח מחוץ לשעות העבודה. "הייתי יוצא משם סחוט מנטלית. זה קשה להיות שמח בצורה הזו ארבע פעמים בשבוע. בגלל זה רוב האנשים עוזבים בטווח השנה, פלוס מינוס, אלא אם כן הם מתקדמים למשהו אחר בחברה. ערק אני לא מסוגל לשתות יותר, ובטח שלא לשמוע מוזיקה מזרחית. במיוחד את 'מלכת השושנים' של עדן בן זקן, שהיה חזק בפלייליסט. אבל עד השלב הזה זו הייתה העבודה הכי כיפית שהייתה לי".

"היו אומרים לנו שאם אנחנו באים מבואסים לעבודה צריך לשים את הכל בצד ולעלות למשמרת כדי לתת שואו. לא רק שאין הגבלה לסיבובי הצ'ייסרים, אלא כל יוזמה כזאת נתפסת כמבורכת. כל מי שלא היה בווייב הזה לא שרד הרבה זמן בעבודה. לא כי פיטרו אותם, אלא כי הם פשוט הבינו שהם לא מתאימים ועזבו על דעת עצמם".

"כשאני במזנון אני מאמצת פרסונה אחרת ממה שיש לי בחיים", אומרת אפי. "היא הרבה יותר חברותית ומקפידה להתבדח הרבה. אם לא הייתי מייצרת את ההפרדה לא הייתי שורדת כל כך הרבה זמן בעבודה. אחרי הכל העבודה במזנון היא סופר אינטנסיבית, בין שזה מתבטא ברעש או בזה שאתה מדבר עם אנשים נון סטופ. זאת הסיבה שהמשמרות קצרות יחסית ונעות בין ארבע לשש שעות. באופן אישי זו הסיבה שאני מרבה לקחת הרבה ימי חופש סתם, באמצע השבוע, כי קשה מאוד להיות שם הרבה זמן ברציפות".

לא קורה לפעמים שהפרסונה נשברת? שלקוח באמת עולה לך על העצבים?

"בשנה וחצי שעברו היו אולי ארבע או חמש תקריות כאלה. בדרך כלל באתי עם מטען נפשי מהבית, וזה מה שהביא למצב שבו לא יכולתי להחזיק יותר. אני לא בן אדם שצועק, אז אני פשוט הולכת, מבקשת מעובד אחר לנסות לדבר איתו והולכת אחורה למחסן".

סיפוק עמוק לפנים. מנה במזנון (צילום: בן קלמר)
סיפוק עמוק לפנים. מנה במזנון (צילום: בן קלמר)

דוקטרינת הקסם

למרות הקשיים לא קשה למצוא עובדים הבטוחים באווירה המכושפת שהמקום משרה על העובדים והלקוחות. "לא קורה הרבה שאני מגיע לעבודה מבואס, אבל אם אני צריך להקים את עצמי אני אצליח", מודה העובד הוותיק מסניף המלך ג'ורג'. "זה גם חלק מהתפקיד, וגם אתה לא ממש יכול להיות מבואס שם. כשאתה במשמרת, עם הצ'ייסרים והאווירה, אני מרגיש שמשהו חי. אולי בבישולים, ברמה הכי בסיסית, יש משהו מחיה ומשמח. ברוב המסעדות לא שמחים כמונו, אז יש בזה משהו מעניין".

"החיים קורים סביבך כל הזמן ולא תמיד מגיעים למשמרת שמחים", מוסיפה בהקשר הזה א', עובדת לשעבר בסניף רמת החייל. "אבל אתה יכול לקחת את זה לקיצון של לשים הכל בצד ולהתחבר לאנרגיות שיש במקום הזה. לרוב זה מצליח. האנשים שעובדים במשמרת מרימים אותך, שמים מוזיקה טובה, עושים כמה צ'ייסרים וזה מתאחה. כן, בשלב מסוים זה באמת יכול להתיש. עבדתי שם קרוב לשנתיים וזה כבר לא היה כיף כמו בהתחלה, אבל במובן הזה אין שוני מכל מקום עבודה אחר".

מובן כי התעלולים השיווקיים מאפשרים לסגל ושני לשקלל את דוקטרינת הקסם במחירי המנות. המנוע העומד מאחורי תת התרבות הזו, המבעבעת היטב בקרב עובדים בהווה ובעבר (רובם בעלי זיקה לתרבות סקייטרית, משום מה),כלכלי מעיקרו – וסגל, מלך בימוי הפרסומות, הוא בדיוק האיש לזהות את הפוטנציאל. שני עשה זאת כבר עם הפרסונה הטלוויזיונית המהודקת, שרבים מעובדי המזנון מעריכים בכנות, אך לא תמיד ללא ביקורת.

"זה נכון שיש דברים הזויים", מסכמת א'. "הספר הזוי. עצם קיומו הוא הזוי. אבל זו הדרך שלהם להציג עבודת מלצרות וברמון בצורה מגניבה וכיפית יותר, כי באמת יש בה את הערך המוסף של להשתכר ולהשתטות. הם קוראים לזה קוסמים, מצדי שיקראו לזה מכשפים. זו הדרך שלהם לייחד את המקום מכל שאר המקומות, להגדיר את השיגעון הזה, שבו כל אחד עובד יכול לעשות את הפאן שלך בדרך שלו, לשחק עם הלקוחות איך שהוא רוצה, או ההגשה המוזרה בלי סכו"ם וצלחות. הם יודעים שהם עוף מוזר ומנסים להכניס את עצמם ככה לשוק. אף אחד לא חי בסרט שהוא הולך להוגוורטס בשנה הבאה. זה הכל שמות חמודים של ילדים שרוצים לייפות מושגים כמו 'משמרת ערב' ו'משמרת בוקר'".