את לא בהכרח הסקס הכי טוב שהיה לו

כולנו מפחדים מדחייה. כולנו גם מפחדים להעליב. כולנו ממציאים אלף ואחד סיפורים לבנאדם שאנחנו זורקים, וכולנו ממציאים לעצמנו אלף ואחד סיפורים שהבנאדם שזרק אותנו בעצם יחזור. כולנו שם, אז למה זה כל כך מפחיד?

מתוך "איך פגשתי את אמא"
מתוך "איך פגשתי את אמא"
23 במרץ 2017

"אנחנו כאלה מביכות", מרכינה חברתי את ראשה ותופסת אותו בשתי ידיה. "אנחנו חייבות להתחיל לחשוב לפני שאנחנו מדברות", אני לוקחת אוויר ונאנחת כמיואשת. "אשכרה", היא מתעוררת. "אשכרה אמרתי לו 'היי מר סינונים!'. אמרתי לו היי. מר. סינונים. ומה הוא עשה? אמר לי שאני מכבה לו את הדלקה. ומה אני עשיתי? התחלתי להתנצל כמו לוזרית עד שהוא אמר שהוא לא יכול להתמודד עם זה והלך לרקוד. מי בכלל נדלק ביום שלישי?!". "לא, כי אני", אני משווה ומעלה. "אשכרה ניגשתי אליו, שמתי לו יד על הכתף כאילו אני המאמן פוטבול שלו בשיחת עידוד ואמרתי לו 'הדרינק הזה שהצעת לי לפני חודשיים? אז אני בעניין'", אמרתי בעודי מעסה את הרכות שלי. "והוא אמר לי לא. באיזה קטע הוא אמר לי לא?". "את יודעת, אם הייתי יכולה לדבר איתו באמת, הייתי אומרת לו שהיה ממש כיף וצחוקים שבוע שעבר, אז אפשר לעשות סקס שוב וזה לא צריך להיות מחייב או משהו כזה", היא מקמטת את מצחה. "אבל אי אפשר לדבר באמת", אני מוציאה אוויר וקמה על הרגליים.

עוד טורים של נועה בונה:
יום עדיין-לא-אישה שמח 
גם בוולנטיינ'ז הזה אתבאס. וזה פתטי כמו בכל יום אחר
בית הפסנתר הוא מקום שבו כולם יוצאים מרוצים 

דחייה זה חרא. לא משנה כמה אנחנו לוקחים אותה בחשבון היא תמיד פוגעת בנו כמו חרב בבטן של ג'ון סנואו. המחשבה שמישהו לא ירצה אותי סתם ככה, עוד לפני הסיבות הלגיטימיות (לגלות ששניצל קר מבחינתי זה מעדן, למשל), נתפס כלא הגיוני בעיני. איזו סיבה יש לו לא לרצות אותי? אני נראית טוב, אני עושה יוגה וטיפולי פנים, מנסה לשתות מלא מים ואני מכירה בערך את כל הרפרנסים הקיימים בתרבות העכשווית. אז אני קצת לא מבינה איזה סיבה יש לבן אדם להגיד לי "אהה….. נראה לי שפחות מתאים כרגע". זה גם הזין גם בדחייה, שהיא רוב הפעמים נשמעת כמו דבר לא חד משמעי, כי האדם שמולך מנסה לא לפגוע בך כדי להרגיש טוב עם עצמו. "כרגע". עלק "כרגע", יא אפס. תגיד "התחרטתי, לא בא לי עלייך יותר". אני אבכה בבית שבוע על קשר פוטנציאלי מבוזבז שאולי חשבתי ששווה משהו, אבל לפחות אדע שזה חד משמעי. אני לא יכולה להתחיל לספור את כמות טחינות הראש שנכחתי בהן, ניתוח לפרטי פרטים של שיחת פרידה מבחור כזה או אחר, איסוף של כל הדברים הנחמדים שאמר, הכל בניסיון למצוא ולו חריץ אור קטן שאומר שהוא יחזור על ארבע. ספוילר: בדרך כלל הם לא חוזרים.

"אמרתי לה שהיא הבן אדם הכי אדיר שפגשתי", סיפר לי חבר אחרי שיחת פרידה עם בחורה שיצא איתה כמה חודשים. "ושהיא פאן לאללה, ושהסקס מדהים ושאני הכי שמח בעולם שפגשתי אותה". הרמתי גבה. "אז למה נפרדת ממנה?", שאלתי. "אני כבר לא כל כך נמשך אליה, וגם אנחנו שונים מדי בקטע לא מגניב, בערכים שלנו וכאלה", הוא ניסה להסביר. "אז למה אמרת לה את כל הדברים המקסימים האלה מטומטם?!?!?!?!", צעקתי עליו והשולחן הסמוך לידנו בבית הקפה הסתובב בבהלה. "כדי לא לפגוע בה", הוא אמר בפשטות והסתכל עליי כלא מבין. "לא עלה לך לראש שיש עכשיו בחורה שיושבת בבית ומחכה שתשנה את דעתך ותרים לה טלפון בגלל שהיא 'הבן אדם הכי אדיר שפגשת'?".

הכי קל לנו לדמיין שאולי הוא יחזור. ברור שנעשה את זה – זה מאפשר לנו לחמוק מהדבר הכי נורא – ההבנה שדחו אותנו. טוב, לא הכי נורא, יש דבר נורא ממנה – הפחד ממנה. ממש כמו הפסד ההתערבות של בארני ב"איך פגשתי את אמא", במסגרתו הוא מחויב לקבל חמש סטירות ממרשל, מתישהו במהלך החיים, בלי אזהרה מראש. עם הסטירות הוא יכול להתמודד, אבל עם החשש התמידי מהן, קשה הרבה יותר. כזו היא דחייה. אחרי שמקבלים את הסטירה יושבים אמנם כמה ימים עם חמסיקה אדומה על הפרצוף, אבל לפחות יודעים שזה מאחורינו. אמרו לנו "לא", אבל אפשר להמשיך הלאה. הפחד מדחייה הוא כבר דבר אחר לגמרי. הוא גורם לנו להתנהג בצורה הכי הזויה שיש. כל כך מפחיד אותנו לקבל את הסטירה שאנחנו מוצאים את עצמנו אומרים דברים כמו "אני לא רוצה ללכת עם בנות אחרות, אבל כאילו אם את עם בנים אחרים אז הכל קול. יש מצב שזה יפריע לי, אבל לא בטוח כי הכל קול, אני הרי כל כך קול".

הייתי עם בחור תקופה של פאקינג שנה וחצי, ששליש ממנה היינו "לא מוגדרים". ישנו יחד כל ערב, הסתמסנו באובססיביות, הוא הוציא את הכלבה שלי בזמן שהייתי בחו"ל והכיר את כל החברות שלי. למרות כל הסימנים שאני עומדת לקבל את ה"כן" המיוחל, החשש שלי מדחייה גרם לי לדחות שוב ושוב את השיחה הבלתי נמנעת, הרגע שבו אני אגיד לו "מאמי עזוב שטויות אני לא עם אף אחד, אתה לא עם אף אחת – יאללה בוא נשים פפיון על החבילה הזאת ונסגור אותה", והוא יענה לי "כןןןן….. נראה לי שלא".

הפחד הזה הפך אותי להעתק זול ומזויף של עצמי, מישהי שמנסה להיות צ'יל כשבפועל היא חרדה מהלכת על שתיים. כשלא היינו מוגדרים, הוא היה מסיים לעבוד לפעמים בשעות מאוחרות ממני בבר, מרים לי טלפון, ואני, במקום להגיד שישנתי ושהוא מוזמן לבוא להצטרף אליי, שיחקתי אותה כאילו הייתי ערה ו"בדיוק חזרתי הביתה מבילוי". לא רציתי להיראות "נואשת". אולי לנשים קשה יותר מגברים בסיטואציה הזאת, של הצהרת הכוונות, פשוט כי אנחנו יודעות שזה מה שמצופה מאיתנו – להיות לחוצות. על זוגיות, על חתונה, על הגדרה. זו ברירת המחדל. ואם קרה ואת לא לחוצה, אז ילחיצו על זה שאת לא לחוצה, כי "מה זה אומר את לא יודעת מה אתם??". אנחנו כל כך לא רוצות ליפול לקלישאת הבחורה הלחוצה, שאנחנו מוצאות את עצמנו לא מדברות בכלל, אפופות במסתורין מעצבן שנותן לבני הזוג את הכוח להחליט בשבילנו, ובפועל – ללחוצות יותר. להגיד לגבר שלושה חודשים אחרי שאתם יוצאים "תגיד, אז אתה חבר שלי?" זה לאו דווקא לחוץ, זה אפילו הגיוני.

קל לי להאשים את הגברים, ולטעון שזה תמיד הם. אבל האמת היא שפעמים רבות בחיי מצאתי את עצמי בעמדת הדוחה, זאת שמתפתלת בהתנצלות ומנסה לא לפגוע. אנחנו כאלה טמבלים, רק זוכרים את הדברים הרעים. רק השבוע ישבתי עם בחור ממשרד פרסום שהציע לי עבודת פרילנס חד פעמית. עשרים דקות לתוך השיחה התברר לי שכוונת הפגישה הייתה להזמין אותי לדייט, והצעת העבודה לא באמת הייתה על השולחן. למרות שהוחמאתי מהמחווה לא הייתי מעוניינת. סביר להניח שפעם הבאה שאשב אחרי עוד סיפור כושל עם בחור לא אזכר בפניו המאוכזבות של הפרסומאי ההוא, או בכל אחד אחר, שוכחת שגם ממני פחדו, גם אני התפתלתי וגם אני – אמרתי לא. כולנו במעגל הזה. אז למה זה כל כך מפחיד?