הסלולרי הוא הסיגריה החדשה

בגלל שיצא ככה שאני מהלך בלילות,
ובגלל שיצא ככה שבלילה חשוך,
אז יצא גם שאנשים לא תמיד רואים שאני מתקרב, ואם אלה נשים צעירות אני משתדל לעשות רעש כזה או אחר כדי להתריע על בואו המתקרב של אנס פוטנציאלי, כי הפיד שלי בפייסבוק מזמן קבע שכל גבר הוא אנס פוטנציאלי, ובמיוחד גברים אשכנזים בגיל העמידה – אה, לא, סליחה, אלה פריבילגים ומתנשאים – כל כך מעט זמן, כל כך הרבה פוטנציאל לחטא! ואם אלה גברים,

אני משתדל להיראות לפחות גברי כמוהם, מלא ביטחון וקל צעד וגמיש כפנתר, שרק מחפש הזדמנות לבקש מרטיני מנוער אך לא מעורבב (ולמה ג'יימס בונד כל הזמן אומר איך קוראים לו? הוא לא אמור להיות סוכן חשאי?), אבל – תמיד יש אבל –

מראה אחד ספציפי יוצא לי לראות יותר ויותר, במיוחד ברחובות הקטנים והשכונתיים, המרוחקים מרחק נסיעה מכל בית קפה או מקור אור ציבורי, מראה שהולך ומתפשט כמו מפלגה קטנה שצוברת מתפקדים מבלי לדעת כלל שהיא מפלגה, וזהו המראה: גברים שעומדים בחושך, מתחת לביתם, ומעשנים.

למה? האם נשותיהם כבר לא מרשות להם לעשן אפילו במרפסת? או שהם בודדים, אבל לא מספיק בודדים כדי להיכנס לאוטו ולנסוע למקום שבו יש אנשים ומוזיקה והמולה ואנרגיה. כלומר, הם משתוקקים למשהו שיקרה, אבל אין להם מושג מה, אז הם מסתפקים במדיטציה העצלנית והמושלמת הזו, בשבע דקות סיגריה, בהפסקה המתודית הזו: ממי שהם, מאיך שהם חיים, ממה שמחכה להם מחר בבוקר.

כי למרות שעישון הפך להיות קצת פחות סקסי מרצח עם (האם סרט כמו “עישון" של פול אוסטר וג'ים ג'רמוש היה יכול בכלל להיעשות היום?), אף אחד עוד לא מצא תחליף ראוי לאותה הפסקה מופלאה מלהיות עצמך, או בכלל מלהיות; הפסקה מהצורך לנצח, לשרוד, להגיד מי אתה בקול רם שכולם ישמעו. ורק נשאר לברר למה זה רק גברים שעומדים בלילה בפתח חדרי המדרגות ומעשנים לבדם, ומה עושות נשותיהם (חוץ מההנחה ההגיונית ביותר: שנשותיהם לא מעשנות כי יש להן טיפה יותר שליטה עצמית. אבל ממתי ההנחה ההגיונית ביותר היא ברירת המחדל של הטור הזה?)

אז לא נותר אלא להסיק אחת מהשתיים: או שנשותיהם התרגלו לבדידות, וזה לא מפריע להן כמו לגברים; או שהן כל כך בודדות ששום סיגריה לא תעזור, והן מעדיפות פשוט להדחיק. ואני לא יודע איזו מן האפשרויות נוראה יותר, ואולי שתיהן פחות נוראות מלעשן, ואולי הנשים, והילדים, והגברים האחרים שלא מעשנים, וכל הבודדים האחרים כולל אלה שלא יודעים כלל שהם בודדים, וחושבים שלעבור אובססיבית על הפייסבוק והווטסאפ זה נחשב חיי חברה,

כל אלה פשוט החליפו את הסיגריה בסלולרי. וכמו את חפיסת הסיגריות של פעם, הם שולפים אותו בכל רגע אפשרי, ממוללים את מסך המגע כמו שפעם מוללו את קופסת הגפרורים, מעבירים עם האצבע קדימה ואחורה, למטה ולמעלה, ומקבלים זרמים קטנים של סיפוק שפעם היה ניתן לקבל רק משאיפות קטנות של עשן (מחקר שאני ממש לא בטוח כמה הוא נכון – מצאתי אותו ב"האפינגטון פוסט", שהוא מקור אמין למחקרים מדעיים כמו ש"ישראל היום" הוא מקור אמין לידיעות על משפחת נתניהו – אבל אחד מהנתונים המשעשעים שם היה: 56 אחוז מסך הנחקרים אמרו שהם בודקים את הסמארטפון שלהם עד שעה אחרי שהם הולכים לישון. שמצד אחד – וואו; ומצד שני – מה??)

והבעיה היא שבתור תחליף לסיגריה, זה די עלוב: אי אפשר להתעסק עם הסמארטפון שלך בעודך מקשיב בריכוז לאנשים אחרים, אי אפשר להציע אותו לבחורות בים, ואתה יכול להיות בטוח שאף מחשבה חדשה ומפתיעה לא תקפוץ לך לראש בעודך בוהה וגולל, בוהה וגולל,

והעולם מחכה, ממתין, חרד לבואו, של המדען הראשון שימצא שלהזיז אצבע על גבי מסך הלוך ושוב במשך חצי מהחיים גורם לסרטן באגודלים, אבל בינתיים כולם שואפים את הסמארטפונים שלהם בכיף, מחליקים את אותן שלוש אצבעות על גבי המסך שוב ושוב, כאילו שבאמת יש שם משהו חוץ מעודף מידע. שהוא כמו חוסר מידע, רק שמשלמים בשבילו שלושת אלפים שקל למכשיר.