חוצפה

1. בתור סוג של אדם דתי, הרשו לי להפציר בכם: אנא, פגעו ברגשותי הדתיים, וכמה שיותר. הדתי נפגע רק במקום שבו הוא חושב שיש לו אמונה, אבל אין לו. והוא נפגע מזה שנחשף לשקר שסיפר לעצמו. אז יאללה, לפגוע.

2. איך? על ידי חוצפה בריאה. שזה מה שתמיד היה חסר לתרבות הישראלית. ולהומור הישראלי בפרט. 

ונא לא לבלבל עם החוצפה חסרת הגבולות שבה ישראלים מתנהלים ביומיום. התרבות הישראלית, לעומתה, תמיד ידעה להרכין את ראשה בפני האדון התורן: בפני הציונות, הפוסט־ציונות, הימין, השמאל – כי חברים, רק הרגע הגענו; כי חברים, הרי זרקו אותנו מכל מקום על פני האדמה; אז חייבים להמציא סיפור, ולדבוק בו. וחוצפה זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים, כשאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאנחנו אמיתיים.

[tmwdfpad]

3. ונא לא לבלבל חוצפה עם סאטירה. סאטירה היא נשק נגד השלטון. חוצפה היא נשק נגד השכל הישר. לסאטירה יש אדון, שאותו היא משרתת; שמו – השקפת עולם. לחוצפה אין שום אדון. אתה מתחצף פשוט כי נמאס לך שאומרים לך מה לעשות, נמאס לך אפילו מהדיעות של עצמך. כמו שאמנות היא מטרה בפני עצמה – אתה עושה את זה כי זה יפה. כמו שאהבה היא מטרה בפני עצמה – אם אתה שואל את עצמך למה אתה אוהב, זאת לא אהבה.

4. כששאלו את בריז’יט ברדו על הרומן השערורייתי שלה עם סרז' גינזבורג, היא אמרה, בלי להיכנס לפרטים, ש"אהבה היא הדבר הכי חשוב בחיים" ולא פירטה למה, למרות שהכתב לחץ. לא אמרה, "כי…" – בדיוק בגלל שערך אמיתי אי אפשר להסביר. אין לו סיבה. הוא הסיבה. 

וברור שזה יהיה גינזבורג, אולי האמן החוצפן ביותר בתולדות הפופ. האיש שהקליט איתה שיר כל כך ארוטי שבעלה דרש לגנוז אותו, וגינזבורג, תמיד חוצפן באמנות ותמיד ג'נטלמן בחייו הפרטיים, אכן גנז, עד שהוציא אותו שנתיים מאוחר יותר עם אהובתו הבאה. תקשיבו לשני הביצועים האלה ביוטיוב, זה די מדהים להשוות – ברדו, החייתית ברגשותיה, עם הקול הכל כך עמוק, שלא פלא שהשמועה נפוצה שהוא הקליט אותה גומרת באולפן, מול ג'יין בירקין, עם הקול הגבוה והנשבר, כמו ילדה מאוהבת. ואהבה, כמו בדיחה טובה, כמו אמנות, כמו "רגשות דתיים" – זה דבר שקיים בזכות עצמו. 

5. רצה האינסוף שיהיה לו קיום בתוך העולם הסופי, כך לימדו אותנו רבותינו. וכל השאר – התגלגלות העניינים. 

שמיים מול ארץ, סדר מול כאוס, אהבה מול הגיון. ותמיד, ההגיון הוא הדרך הנכונה ללכת בה – עד שאתה נתקל בקיר של עצמך. ותמיד, האהבה היא היכולת הלא־הגיונית להציץ, לרגע, אל מעבר לקיר הזה.

וכמובן שצודקת ברדו, וצודק סרז’ גינזבורג, וצודקים מאיירי "שרלי הבדו" עם הקריקטורות המכוערות שלהם, המעצבנות, חסרות הטעם – הטעם הוא בדיוק זה: להציץ לרגע אל מעבר לחומת הסדר הטוב.

כי מישהו הרי צריך לאפשר לנו לקחת נשימה קטנה מהאינסוף. מישהו צריך להוריד לנו שנורקל קטן ובלתי נראה, כשנגמר לנו האוויר. וזה אף פעם לא המכובדים והחשובים, זה תמיד המעצבנים והחוצפנים. 

6. וכמה זה חסר, בתרבות הישראלית. שכל כך התרגלה להיות מגוייסת שכבר איננה מרגישה שאונסים אותה – זה הכי דומה לאהבה שהיא מכירה. תמיד, תמיד מגוייסת: להפרחת השממה, לחיזוק הזהות המזרחית, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לזכויות ההומואים – מה זה משנה – תמיד יש משהו "חשוב" שצריך לצחצח לו את הנעליים, 

ולכן, אני מפציר בכם לפגוע ברגשות הדתיים, והציונים, והשמאלנים, וביחוד ברגשותי שלי: כי מי שאומר שאסור לפגוע ברגשותיו, אומר בעצם שאסור לו להסתכל על עצמו. ומי שלא מביט על עצמו, על עליבותו, על סופיותו – איננו מסוגל לאהוב את האינסוף. אלא רק את עצמו. 

7. סרז' גינזבורג, את זה יודעים כולם, גמר כליצן שתוי ועלוב. אתה משלם מחיר כשאתה נהייה הסמל של עצמך. אבל איזו עוד אופציה יש לילד יהודי נמוך קומה, עם אוזניים בולטות ואף ענק? איזו עוד דרך יש לו לגרום לאשה הכי יפה בעולם – או לאלוהים – לאהוב אותו?

רק חוצפה.