כל אחד הוא הברני מיידוף של עצמו

היכולת לשקר לעצמך, לפעמים, היא מתנה מהשמיים

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק
20 במאי 2015

לפני זמן מה פגשתי אשה שבמשך חודשיים רצופים הייתי מאוהב בה, פעם, כשהייתי משוחרר טרי מהצבא, לבד בעיר הגדולה ובלי חברים ובלי שמץ של רעיון מה עושים עכשיו, ופתאום היא הגיעה, התממשה מתוך השילוב בין הצורך באהבה ובין כל הסרטים והספרים והאגדות שאכלו לי את הראש בילדותי,

והשנים שחלפו מאז – שמתי לב – הגבירו את נטייתה השיפוטית: רוב האנשים שדיברה עליהם היו "אגואיסטים שחושבים רק על עצמם", על אחד אמרה ש"הוא כיף לו, גרוש, בלי ילדים, מה אכפת לו", אחר היה "מהחברתיים האלה שחושבים שאם הם עוזרים לפליטים הם יכולים להשתין על החברים שלהם", ועוד אחד אחרון היה "אידיוט שמנצלים אותו" – הצד ההפוך של האגואיסט, אבל לפי נימת קולה לא בדיוק איש השנה שלה. אתם כבר מבינים שזו היתה שיחה מדכאת משהו. אבל,

אחרי שהיא נגמרה, לא יכולתי שלא להפעיל את כל כוחות זכרוני המידלדלים, כדי לנסות ולענות על השאלה אם המרירות הזו היתה שם גם אז, לפני שלושה עשורים, כאשר הייתי מאוהב בה, או שבאמת החיים התאכזרו אליה בדיוק במידה הנכונה: מספיק כדי לגנוב ממנה את שמחת החיים, ולא מספיק כדי לשכנע אותה לעבור הלאה. וכן, אם להיות הוגן, אני חושב שזה היה שם כבר אז,

ולא שהייתי מאוהב מכדי לראות את זה – בחרתי שלא לראות את זה כדי להיות מאוהב, או לפחות כדי להמשיך עם זה כמה שאפשר, ומן הסתם אם לסיפור הזה היה סיכוי של יותר מחודשיים, הייתי צריך להתמודד עם המרירות הזו ובדרך ללמוד משהו על עצמי, אבל רצה המקרה וזה היה אחד מאותם סיפורים שבערו וכבו כמעט בו־זמנית, וזה איפשר לי לרמות את עצמי בכיף, ובמחשבה לאחור כולנו עושים את זה כל הזמן. ואם זה קורה באהבה זה בוודאי קורה במקומות פחות מורכבים, למשל בנגרות:

כיצד הצלחתי להתעלם מכל הסימנים שרמזו לי שאינני נגר גאון? – תהיתי לאחר מעשה – אבל החלטתי להוכיח למשפחתי שאני מסוגל להפוך שולחן אוכל לשולחן כתיבה במחי ניסור אחד תקיף של רגליו, ואכן הנמכתי אותו בעשרה סנטימטר ופגמתי כמעט בכל אספקט שולחני שלו, מה שלא הפריע לי להכריז בקול שאני אכן נגר גאון ולדבוק בשולחן הזה במשך שנתיים, כי פחות מזה היה הבעת אי אמון בגאונותי, עד שיום אחד הגב שלי נתפס וקרס ונהרס ולא היתה ברירה אלא להחליף שולחן. והרי יכולתי להציל את שרירי הגב שלי הרבה קודם, ולא רק שלא עשיתי זאת אלא גם טענתי חזור וטעון שזה השולחן הכי נוח בעולם, ומה שהכי מפתיע זה, שעד שהוכח אחרת הוא אכן היה הכי נוח בעולם – האגו הוא הרואין, תאמינו לי,

ומצד שני, היכולת לעבוד על עצמך, לפעמים, היא מתנה מהשמיים: בתחילת קריירת הכתיבה שלי, אני לא זוכר אפילו אדם אחד שלא התעלף מהערצה ממה שכתבתי, ולא בגלל שלא היו כאלה – אני פשוט לא זוכר אותם. לא חושב שראיתי אותם בכלל, אז, ואם היו פה ושם יחידי סגולה עקשניים שמהם אי אפשר היה להתעלם, הם רק חיזקו את אמונתי במקומי היחודי בתרבות העולמית, כי היי – הדה בושס מ"הארץ" שונאת אותי! עשיתי משהו בחיים!

כך שלהתעלם מכל מה שסותר את תמונת העולם שלך זה לא תמיד שלילי – זה יכול לגרום לך להמשיך בשלך, בביטחון עצמי סביר ובלי להתבלבל, עד שהעולם לבסוף משתכנע, או לפחות מתעייף מלהתנגד. ובאמנות, ביטחון עצמי הוא חמישים אחוז מהעבודה: ממילא, העבודה היא בלשכנע את הקהל שמה שאתה ממציא הוא אמיתי; ממילא, הם קונים את זה כי הם רוצים לחשוב שזה אמיתי, רוצים לרגע אחד להפסיק לחיות בעולם הכאוטי והלא מובן שכולנו חיים בו, ובמקום זאת לחיות בעולם שיש לו בורא שאפשר לסמוך עליו.

ואל תגידו שלכם זה לא יכול לקרות: נכון האמנתם למה שסיפרתי על הבחורה שהייתי מאוהב בה חודשיים? אז זה היה שקר. היו אלה ארבעה ימים בלבד. אבל אם הייתי אומר מלכתחילה ארבעה ימים הייתם מסרבים להאמין, כי ארבעה ימים זה לא מספיק בשביל סיפור אהבה. אבל זה כן – זה כל הענין באהבה – היא קיימת מחוץ לגבולות הזמן. אגב, רוצים שולחן ממש נמוך במחיר מציאה?