להיות מישהו אחר

מוזר, אבל הזכרונות הראשונים שלי הם לא של עצמי, אלא של עצמי כאנשים אחרים. למשל: משחק בארגז החול בגן, ואז נעלם, מתאדה, הופך להיות הילד שלידי. או הגננת. או החול עצמו. להיות חול: לא רע, לא טוב, חול של גן ילדים – רך וקריר אבל משומש, כזה שהפכו והפכו בו מיליוני פעמים, לפעמים רטוב מפיפי, לפעמים מכיל חלקי צעצועים שבורים ונמלים,

ואחר כך, כילד: כמה שנאתי אוטובוסים, כי לעלות לקופסת מתכת סגורה עם ארבעים אנשים, זה להיות כל האנשים האלה בבת אחת. ביחוד אלה שמתיישבים לידך: פתאום אתה אישה מבוגרת עם סלים אדומים מהשוק, מתנשפת ומזיעה ולא חושבת על כלום חוץ מעל זה שלא נוח לה; פתאום אתה גבר צעיר וכועס ומלא אלימות כבושה; פתאום אתה נערה דתיה בת שמונה עשרה, טהורה וחרמנית בבת אחת,

מדברת עם חברתה על מישהו שהכירה, ואפילו לא אומרת את זה לעצמה אבל היא חושבת על סקס, פניה מאדימים ונשימתה מתקצרת והיא מרגישה – אין לך מושג מה היא מרגישה כי אתה בן שש, אבל אתה מרגיש את החשמל המבלבל הזה, בלי המימד המענג שלילד בן שש אין כלים לחוות אותו,

וכמובן, אתה חושב שכולם כאלה. אבל יום אחד נוחתת ההכרה שלא, אתה די לבד עם הטירוף הזה, ואולי כדאי שתסתיר כי זה סוג של מחלה. ואכן, אתה לומד לשלוט בזה, לדחוק את זה פנימה, להעמיד פנים שיש לך אישיות עצמאית. אבל לפתע, בגיל חמש עשרה, לפגוש נערה שגם היא כזו ולהתאהב בה לנצח,

כמו מראה שמתאהבת במראה אחרת: היא מרגישה אותך מרגיש אותה מרגישה אותך, ושום דבר לא מקשר ביניכם חוץ מהסוד הזה: שניכם משני צורה. וזה מפעים אבל גם מאוד מפחיד, כי אפשר ללכת לאיבוד באהבה כזאת, ואכן הלכתי לאיבוד, לשנים רבות. ובגיל עשרים וחמש, להיות מטפל שיאצו שמקיא אחרי כל טיפול, עד שבא אנדו מיפן, ואמר, עוזי־סאן, ווט הפן?

ואמרתי לו, והוא חשב קצת, ואמר: "אתה רוצה שאנשים יהיו מאה אחוז בסדר. אנשים רוצים להיות רק ארבעים אחוז בסדר. אתה מקבל שישים אחוז כאב." וחייך את החיוך הקטן והמשועשע שלו, כאילו זה הדבר הכי פשוט בעולם, ובאותו רגע נפל האסימון והפסקתי להקיא, כי הרי אין שום צורך להזדהות עם הכאב, רק עם האדם, והכאב כבר יעבור מעצמו. משפט שעזר לי מאוד עשרים שנה אחר כך, באותו לילה ברומא,

כשהסתובבתי נרעש ומבולבל ברחובות המתפתלים כי שעתיים קודם קרה משהו שאני לא יודע עד היום להסביר, ובעודי משוטט בויה קפוצ'יני, שותה קפוצ'ינו מול נזירים קפוצ'ינים – זה יותר מתקבל על הדעת ממה שזה נשמע – פתאום יד נוחתת על כתפי, וזה מישהו שלא ראיתי עשרים שנה, מישהו שחושב שאני גנן

(יש סיבה שהוא חושב כך: אחרי הצבא ד. ואני החלטנו להיות גננים. קנינו שתילים בשני שקלים ושתלנו אותם עבור מאתיים, ופרשנו מזה ברגע שהבנו שיש כאן אופציה לקריירה. מכל עבודה פרשנו אז, ברגע שנהיינו טובים בה, נהנינו להתפטר הרבה יותר מאשר לעבוד),

והוא שואל אותי, נו, אתה עוד מגנן?
ואלוהים יודע למה, אני אומר לו כן,
רק לא להיות אני, רק להיות לרגע מישהו אחר, וכך העברנו שלוש שעות בלילה הרומאי החמים, הוא מספר לי על הצלחותיו כאיש שיווק של מכשירי כושר שלא עושים כלום אבל אנשים מתים עליהם, ואני מתרברב בגינות סחרוב כאילו זו עבודה שלנו, וחכה תשמע איך דפקתי מחיר לבהאים התמימים האלה על הגן בחיפה,

ותוך עשר דקות זה קורה, אני הופך להיות הוא, גוזמן עליז וחסר אחריות, מרחף על אדי האותו־דבר, אדי השניים־שהם־אחד, ואני מאושר לא להיות אני עד שהוא אומר: לא כתבת ספר על רצח רבין?

לא, לא כתבתי, אבל אין כוח להסביר ובאותו רגע הקסם פג. ואני יודע שכבר מאוחר מדי להיות לא־אני. אבוד. אז מה עושים עם היכולת להיות הכל, כשאתה כבר נעול לנצח בתוך עצמך? לא עושים עם זה כלום. שישים אחוז כאב – מי צריך את זה? זו רק עוד תכונה. כמו עיניים חומות או הזעה מוגברת או הצורך להיות ולא להיות בעולם בו זמנית.