מין, בחורף, בתל אביב

1. הולך בשתיים בלילה, ברגל, לא ממש מצפה לראות שום דבר ברחוב יצחק שדה בשעה כזו, בהנחה שהמוסכים סגורים עכשיו ואף אחד לא עושה שלייף־סופפ באמצע הלילה – רואים שאין לי רשיון נהיגה, אה? רואים שהידע שלי במוסכים נעצר במערכון של הגשש מלפני שלושים שנה, אה? –
אבל הנה פתאום אורות מהבהבים,
ועוד אחד ועוד אחד,

לעזאזל, מה קורה בלילות ברחוב שבו גדלתי, שבו כל חורף ואדי מוסררה היה מציף את הכביש, וכדי לחצות אותו היית צריך לתת שתי לירות לזקן שהיה מעביר אותך על תלת אופן, מה האורות הכחולים הללו – חנויות לחלפי רכב שפתוחות 24 שעות ביממה? סניפים של המוסד לביטוח לאומי ששורפים את הלילה בעבודה למען הציבור? לא, אלה מועדוני חשפנות,

וגברים רטובים עומדים בצד, בגשם, מתלבטים ומהססים, עטופים בדובונים (המעיל, לא החיה, אם כי זה היה יכול להיות מעניין), ואני רואה את השומר הגברתן בכניסה דופק להם מבט של "אני יודע שבסוף תיכנסו, לאיפה יש לכם כבר ללכת בשתיים בלילה ברחוב יצחק שדה? בהנחה שאתם לא פה כדי לקנות שלייף סופפ לחנוכה" –  בסדר! אני יודע שזה לא משהו שקונים!

איור: יובל רוביצ׳ק

2. ולרגע אני חושב למה לא, למה לא, למה למה
למה לא,
אולי גם אני אכנס ואבהה ואזיל ריר על חשפנית פעורת ירכיים, הרי זה ממש כמו באמריקה ואני הרי אוהב שירה אמריקאית אז מה כבר ההבדל, אבל אני לא נכנס, כי בשביל שיעמוד לך בשתיים בלילה ביצחק שדה, אתה חייב לכבות את הדבר הזה במוח שאוהב אנשים, והייתי מכבה אבל אני מרגיש את הילד שהייתי, הילד שברח מהבית בדיוק בלילה רטוב וקר שכזה, והלך כל הדרך לצפון תל אביב, אל האורות ובתי הקולנוע והנשים היפות בבתי הקפה, מבטיח לעצמו עתיד מלא באורות וקולנוע ואהבה, אני מרגיש את הילד הזה עומד ומביט בי,
אז אני צוחק וכועס ובועט בשלולית וחושב להמשיך
אבל אז –

3. אני קולט שהאקשן האמיתי הוא בכלל לא היכן שהאור הכחול מהבהב, אלא לידו, בכניסה החשוכה לבית השכן, משם עולים ובאים קולות זימה קלושים, ושם קורים דברים שעולים יותר משתי לירות אבל שווים יותר מזקן שמרכיב אותך על תלת אופן,
והשומר גדל הגוף מסתכל עלי ואומר, במבטא רוסי: "יענו, מה?"

ומיד נשלפת לי תשובה, ציטוט שנעקר מתהומות הזיכרון של הילד שהקריאו לו את האודיסאה לפני השינה, והיא: "יען אין לב הפיאקים לקשת ורומח – רק תורן",
אבל זה לא משהו שאומרים בקול רם לשומרים של בתי זונות, בטח לא אני, הפיאק האחרון, אחד שאין לו לב לסקס וכסף, רק להפליג מפה למקומות רחוקים, היכן שעדיין יש אורות וקולנוע ואהבה, אז אני לוקח את רגלי ומסתלק משם, ובמרחק חמש דקות הליכה אני מוצא –

4. מקום נקי, מואר היטב, שבו יושבים אנשים נורמטיבים ומעלה, שמחר בבוקר לא ממש יקומו לעבודה אבל ישלחו את הטקסט שלהם למערכת או יעדכנו סטטוס או ייפגשו לקפה של בוקר בשתיים
בצהריים,
אנשים שכל חיי הייתי בקרבם ונשמתי את תקוותיהם וחלק מהן הפחתי במו ידי, אנשים שקוראים ספרים ומורידים טורנטים ומפתחים אפליקציות בשנתם, ואחד מהם – עם טאבלט – מראה לחברו קליפ של "המרוץ למיליון",
והשני – עם טלפון – מראה להם סטטוס שכתב על ביבי
והם צוחקים,
ומאחוריו שני כתבי תרבות של אתר מרובה־הקלקות מדברים על הבעל של נינט,
ואני חושב
אלוהים
אתם כולכם רוצים סקס
אז למה לא תעשו את זה ותעזבו את ביבי בשקט, למה אתם צריכים לדעת מי ישחק בעונה הבאה של "בלש אמיתי" כדי להשיג זיון, ולרגע נקרע ליבי לרסיסים והרסיסים נמשכים אל השומר הרוסי הענק במועדון החשפנות, אל שלושת האנשים בדובונים (המעיל, לצערי, עדיין לא החיה) הבודדים והחרמנים, לרגע נמשך ליבי אל הדבר האמיתי והעירום וחסר הבושה, הנה זה, בבקשה, זה מה שאנחנו רוצים, לראות שדיים ולשכוח מהכל, אבל אז מישהו מאחורי צוחק ואומר, "מה שאני הכי אוהב בתל אביב זה האנרגיה."

יען כי,
אין לב הפיאקים לקשת ורומח.
רק תורן. רק למתוח מפרש, ולהפליג.