משקה שמחה

יש לי יום עצמאות אחד מאוחסן בזיכרון, שבו ממש אהבתי את מדינת ישראל

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק
22 באפריל 2015

אין לי מושג מה הוא רקח שם: אני יודע שהיה שם גת, והיה שם אלכוהול, והיו שם כל מיני צמחים אחרים שגידל אצלו בגינה, אבל בדבר אחד אני בטוח: רבע שעה אחרי ששתיתי את המשקה המהונדס שלו התחלתי לשמוח, בלי שום סיבה, ויצאנו לרחוב דיזנגוף כי הדירה שלו היתה ליד, ושכחנו בכלל שזה יום העצמאות. ככה זה כשאתה מנותק מהזרם המרכזי של החוויה הציונית. או כשאתה על סמים. שזה די דומה, בסופו של דבר.

ובדיזנגוף ביום העצמאות… טוב, אני לא צריך לספר לכם. המוני אדם, רובם צעירים ומלאי עיזוז ופיזוז, חמושים בפטישי פלסטיק ובספריי חוטים צבעוני, ותוך שניה היינו מוקפים ונסחפים לעבר מוקד שמחה לא ברור, ככה קראו לזה, ואולי קוראים לזה עד היום, "מוקדי שמחה", מושג ששוכן בדיוק באמצע בין הפצצה כירורגית של חיל האוויר לבין בר מצווה של בן־דוד רחוק (מה באמת קורה עם ההפצצות הכירורגיות הללו? לא שומעים עליהן במלחמות האחרונות. חבל. מתגעגעים).

ועד מהרה נהייתה קטטה, כי חברי מהנדס המשקאות הממסטלים היה בעברו תלמיד של דניס הנובר, הלא הוא "דניס הישרדות" המפורסם, והיתה לו התנגדות עקרונית לאנשים שמרביצים לך בראש עם פטיש. פלסטיק או לא פלסטיק – העיקר הכוונה, כמו שאומרים בחיל אוויר כשהכירורגיה משתבשת להם,

ועד מהרה נהיה אקשן. אני בצד, מפוחד מהבלגן אבל שמח כי המשקה עובד, פאק, אי אפשר לשלוט בזה, השמחה דופקת בורידים, פיזית וחמה וזורמת בכל הגוף, וגם הוא – שר המשקאות הלוחם – שמח, בגלל המשקה ובגלל שהולכים מכות, ואז הגיע שוטר ועצר אותו יחד עם בחור גבוה מאוד, שהיה היחיד שהחזיר לו מכות מקצועיות ומיומנות, וכך מצאנו את עצמנו ארבעה בניידת: שר המשקאות ואני; הגבוה, והחברה של הגבוה.

אחרי עשר דקות של סמי־נסיעה שהיתה יותר נסיון של הניידת לדחוף את הקהל העומד בדרכה, השוטרים מקבלים קריאה על אירוע חמור, ומביטים לאחור. החבר שלי אומר: "אתה יכול לשחרר אותנו, זאת היתה טעות."
והבחור הגבוה אומר: "זה היה בצחוק, מה."

והשוטר שעצר אותנו מעיף מבט עייף, ומבין ששניהם הגיעו להסכמה כלשהי, וספק אם אחד הצדדים יגיש תלונה, ומשחרר את כולנו עם אזהרה, ותוהה מה קרה שפתאום כולנו חברים. ומה שקרה הוא זה: שניהם – ידידי מהנדס המשקאות והבחור שנלחם בו – מצאו שפה משותפת, כי הראשון היה כאמור מחניכי דניס הישרדות, והשני היה מחניכיו של מאמן קונג פו בשם ריצ'רד, שהסתובב אז בתל אביב חמוש בנונצ'קו ושוריקנים, עם שני כלבי מסטינו ענקיים שאת שיניהם ציפה בניקל, וברגע ששניהם הבינו שיש להם אובססיה משותפת למכות, הם שקעו בשיחה עמוקה על היתרונות והחסרונות של כל שיטה, משעממים למוות אותי ואת הבחורה של הגבוה, אבל אני לפחות הייתי מאוד שמח, עדיין, המשקה עשה את שלו, אין מה לדבר,
וכך מצאנו את עצמנו מוזמנים למסיבת יום העצמאות של משפחתו של הגבוה, שהיתה בבית חד קומתי בכפר שלם, וזה היה שם, מכל המקומות, שהשמחה המהונדסת שלי הגיעה לשיא פעולתה, וכאשר כל משפחתו המורחבת של הבחור הגבוה התחילה לפצוח בגירסה כה מזרחית של שירי ארץ ישראל שאפילו שרהל'ה שרון לא היתה מזהה אותם, לא רק שהצטרפתי בכל גרוני אלא גם הכרזתי שוב ושוב את שבחי המדינה בכל היצירתיות והאנרגיה והשמחה שהצמחים הממסטלים הללו הצליחו לספק,

וכך יצא שחצי שנה אחר כך, הרבה אחרי ששכחתי מזה, נתקלתי בבחור הגבוה ובאביו, שהלכו ברחוב. אביו היה אדם דתי מבוגר, שבקושי הלך, והבחור שתמך בו ביד אחת עצר באמצע הרחוב ואמר: תכיר אבא, זה הבנאדם שהכי אוהב את המדינה שראיתי אי פעם. ואבא שלו אמר כל הכבוד, שם יד על ראשי ובירך אותי.

ובאמת, כל כך רציתי להיות האדם שהוא בירך. ובגלל שאני לא, עד היום אני לא בטוח אם הברכה תופסת, ואם אהבת המדינה שלי היתה תלויית תזמון, או במלים אחרות: אם הייתי שותה את המשקה הזה ביום השואה, הייתי אוהב רכבות. אבל מה זה משנה, יש לי יום עצמאות אחד מאוחסן בזיכרון שבו ממש אהבתי את מדינת ישראל. זה הרגיש נהדר ומגעיל בו זמנית, אבל הייתי נותן הכל לאהוב שוב אם ידידי מהנדס המשקאות לא היה בורח לפיליפינים, ולא חוזר.