עיוורון החברה הישראלית לגבי הכיבוש הולך וגדל

לפני חצי שנה נהרגו שני צעירים פלסטינים מאש חיה בהפגנה ליד מחסום ביתוניא. כמו במקרי מוות רבים בשטחים, האירוע לא זכה לתשומת לב עד שצץ סרטון ממצלמות אבטחה שתיעד את הפגיעה בשניים, הראה שהצעירים נורים כשהם לא קרובים אפילו לכוחות ושאין שום זריקת אבנים באזור. סתם הוצאה להורג. התעוררה סערה בינלאומית ואפילו מחלקת המדינה האמריקאית תבעה לחקור את המקרה. אבל אם הקשבתם באותם ימים לחדשות בישראל, סביר להניח שהייתם משתכנעים שמדובר בפברוק – מחזה רב משתתפים שתוסרט ונערך בערמומיות. תיאוריית הקונספירציה הזאת לא עלתה בחוגים ההזויים של הימין, אלא ממש במיינסטרים – בממשלה, בעיתונים ובמהדורות החדשות המרכזיות.

שר הביטחון יעלון הודיע שהכוחות היו בסכנה ושסביר שהסרטון אינו אותנטי. שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר מייקל אורן הפך לשילוב של מבקר קולנוע ופתולוג והסביר ב־CNN שלא הגיוני ששני הצעירים בסרטון נופלים קדימה, “כי זה לא תואם את מה שאנחנו יודעים על מקרי מוות במלחמה". דני איילון הציע לחקור ולהעניש את הארגון הפלסטיני שהפיץ את הווידיאו ממצלמות האבטחה, ואיך אפשר בלי רוני דניאל שניתח במהדורת החדשות המרכזית בישראל את הסיבות שבגללן הסרטון כנראה מפוברק.

בסוף הלחץ העולמי עשה את שלו, ומערכת הביטחון נאלצה לחקור את הירי בביתוניא. בשבוע שעבר נודע כי קליע שסיפקו הפלסטינים (ושגם לגביו נמצאו כל מיני מומחי בליסטיקה מטעם עצמם שהודיעו בתקשורת ש"אין סיכוי" שהוא אמיתי) תואם את הנשק של אחד מאנשי מג"ב במקום. הלוחם נעצר, וכך גם מפקדו שנחשד בטיוח האירוע. אבל איך אפשר להאשים את אותו מפקד, כשנורמות השקר וגלגול העיניים מתחילות משר הביטחון, ממשיכות בנבחרי ציבור ומחלחלות לכלי התקשורת? האם מישהו שמע הסברים מרוני דניאל על הפרשנויות שסיפק לפני חצי שנה? האם מישהו מאותם גופי ביקורת ימניים פרסם הבהרה? סביר להניח שרוב האזרחים בכלל פספסו את החדשה האחרונה על מעצר היורה, וכל מה שהם זוכרים מהפרשה הוא שהפלסטינים הפיצו איזה שקר לפני כמה חודשים.

האווירה הציבורית בישראל מעודדת את מערכת הביטחון לפצוע, להרוג ולעצור כמה שיותר פלסטינים, מתוך תקווה מופרכת שככה הם יקבלו את המשטר האכזרי שהטלנו עליהם. כשתוצאות המעשים שלנו נחשפות אנחנו משקרים לעצמנו, קובעים שהמתים לא נהרגו, שהאזרחים הם מחבלים, שהסרטים מפוברקים ושהעדויות מומצאות. לצד הרצחנות הגוברת של הכיבוש גדל גם העיוורון של החברה הישראלית אליו. התפתחה פה תעשייה שלמה של הכחשת המציאות – ארגונים, עיתונאים ומכוני מחקר שעסוקים בלהטיל ספק ולערפל כל ידיעה בדבר המעשים שאנחנו מבצעים בפלסטינים. כל העולם מודע בדיוק למה שקורה כאן, ורק החברה הישראלית מתכנסת לתוך שיח עיוור ומתחסד ולתוך תחושה תמידית של קורבן. כך גוברת הדרישה לעוד “יד קשה" והסיכויים להיחלץ מהמערבולת המכוערת הזאת הולכים ופוחתים מיום ליום.