קים קרדשיאן, קירה נייטלי ולינה דנהאם – אותה מהפכה

שנת 2014, הידועה גם כשנת הישבן, טרם הסתיימה רשמית, אבל אפשר כבר להכריז על השיא שלה – קים קרדשיאן על השער של מגזין "Paper". הובילו אליו כמובן השיר, הקליפ וההופעה ב-VMA של ניקי מינאז' עם "אנקונדה", לצד הדואט חוגג הישבנים של ג'ניפר לופז ואיגי אזליה עם השם הלא מתחמק – "Booty". למרות שכל השנה הוצפנו בדימויים של ישבנים חשופים ומקפצים, משהו בתמונה של קרדשיאן עורר דיון שונה. אולי בגלל שמדובר בתמונה ולא בסרטון, וככזו, לא ניתן לברוח ממנה. הישבן הגדול של קים נמרח בשמן תינוקות, הוא מופנה למצלמה והוא באמצע הפריים, ניכרת בתמונה ההתערבות של יד המרטש שהגדילה את הישבן והצרה את המותניים ליצירת מראה גרוטסקי, והדובדבן הוא מבטה של קרדשיאן – לא מפתה וחושני וגם לא חזק ומאיים, אלא חייכני, צוהל, חוגג. תראו אותי – יש לי תחת ענק!

כשבפייפר הבטיחו לשבור את האינטרנט עם השער המדובר, הם קיימו. תוך יום יומיים כבר מוצו כמעט כל הדיונים הצפויים וכבר הוצפנו בשלל ממים משעשעים יותר או פחות. אבל אחרי שאלה שככו, התחיל הדיון המעניין ביותר בתמונות הישבן של קרדשיאן, זה שממקם אותן בקונטקסט ההיסטורי-אמנותי. מי שצילם את קרדשיאן למגזין הוא ז'אן פול גוד, והתמונה בה קרדשיאן מצולמת עם בקבוק שמפניה בידה וכוס מאוזנת על ישבנה היא שחזור של תמונה מספרו "Jungle Fever" שיצא בשנת 1982, שם צולמה דוגמנית שחורה באותה הפוזה בדיוק, אך בעירום מלא. גם לתמונה ההיא היה תפקיד מהדהד – ההשראה לה הייתה איורים ישנים של האישה הראשונה שהפכה את ישבנה הגדול לספקטקל – שרה "סרקי" בארטמן.

בתחילת המאה ה-19 הפכה בארטמן, שהיגרה ללונדון מאפריקה, לספקטקל של הגוף האפריקאי האקזוטי והופיעה בריקודים ושירים מול פניהם המשתאים של האירופאים הלבנים, שבחנו כל זווית של ישבנה הגדול והמופלא. מבנה הגוף שלה היה כל כך מהפנט עבורם, שאחרי מותה היא נותחה ובותרה וחלק מאיבריה הוצגו לראווה במוזיאון. באחד מהאיורים הרבים שהיא הנושא שלהם, ניתן לראות את בארטמן עומדת בפרופיל עירום על קוביית עץ, בדיוק כמו קים קרדשיאן בתמונה המדוברת, כאשר גברים לבנים לבושים היטב בוהים בגופה.

אך בניגוד לבארטמן, שהייתה אמורה להציג בפני המערב את האקזוטיקה האפריקאית שעד אז הם רק שמעו עליה, או הדוגמנית בצילום המקורי של גוד שיכלה הייתה להיות מוחלפת על ידי כל דוגמנית שחורה אחרת, קרדשיאן היא לא ייצוג של צבע או גזע, היא ייצוג של עצמה ועצמה בלבד. אנחנו כבר לא מדברים היום על ישבן של נשים שחורות, אלא על הישבן של קים, הישבן של ביונסה, הישבן של ג'יי לו או הישבן של כריסטינה הנדריקס. כל ישבן גדול הוא גדול בדרכו שלו.

קירה נייטלי על שער מגזין "Interview". צילום: Patrick Demarchelier

רק כמה ימים לפני צאת גיליון המדובר, התפרסם ראיון עם קירה נייטלי בו היא מסבירה מדוע בחרה להצטלם ללא חלק עליון ובלי ריטוש לגיליון ספטמבר של מגזין "Interview": "הגוף שלי עבר כל כך הרבה מניפולציות מכל מיני סיבות, על ידי צלמי פפרצי או בפוסטרים של סרטים", היא אמרה. "במקרה הזה אמרתי – אוקיי, אין לי בעיה להיות טופלס, כל עוד אתם לא מגדילים שום דבר או מרטשים. זה מרגיש לי חשוב להגיד שזה לא משנה מה הצורה שלך".

העובדה שדווקא נייטלי הכחושה, שבעבר נאלצה להכחיש שמועות שהיא אנורקסית, בחרה להתנגד באופן פומבי לריטוש גופה, מבליטה את העובדה שלא רק נשים עם קילוגרמים עודפים נאלצות להתמודד עם ביקורת על מבנה גופן. כיום אין מי שחסינה בפני הביקורות. התמונה של נייטלי מציגה אמנם גוף קטנטן שלא דורש הצרה מלאכותית, אבל מה שהיה חשוב לה לא לעוות הוא את החזה שלה – קטן ולא סימטרי, כפי שהטבע יצר אותו.

הישבן של קים קרדשיאן והחזה של קירה נייטלי הם שני צדדים של אותה המטבע – הריטוש הגרוטסקי והמכוון (שבהגזמה שלו מזכיר לנו שזו אינה המציאות וברפרורים שלו מזכיר לנו שפסינציה לאיבר גוף יכולה להיות מסוכנת) אל מול המציאות הלא מרוטשת, שניהם חוגגים שונות פיזית. ואלה אינן הדוגמאות היחידות מהתקופה האחרונה – דוגמנית העל לארה סטון הצטלמה עבור יורגן טלר לסדרת תמונות עירום לא מרוטשות שמציגות את גופה שנה לאחר לידה, מהמם כתמיד, אך עם מעט עור עודף וסימני מתיחה שבוודאי היו נעלמים אם התמונות היו מרוטשות; קלווין קליין הציג קמפיין הלבשה תחתונה עם דוגמנית במידה 40, שאמנם עורר תגובות זועמות לאחר שמגזין אל תיאר אותה כדוגמנית "גדולה", אך היא לא הוצגה בקמפיין המקורי כשונה משאר הדוגמניות; בתחילת השנה הציגו אמריקן איגל קמפיין הלבשה תחתונה בלתי מרוטש; ובשבוע האופנה האחרון בניו יורק שני מותגי אופנה הציגו על המסלול דוגמניות במידות גדולות לצד דוגמניות דקיקות.

רשימת הדוגמאות הזאת היא חלקית בלבד ומסמנת שינוי די משמעותי שחל בזמן קצר, ואולי ישלים את המהפיכה שהתחילה לינה דנהאם ב"בנות" כשהזכירה לכולנו שעירום הוא אנושי והכריחה אותנו להסתכל בגופה הלא מושלם עד שהוא לא נראה לנו פרובוקטיבי יותר, אלא סתם עוד גוף חשוף. אולי אנחנו מתקדמים לעבר נקודה בהיסטוריה בה נהיה מוצפים על ידי כל כך הרבה דימויים שונים של הגוף הנשי שכבר לא נוכל להצביע על אף מבנה כעל אידאל ונפסיק לעשות עניין מכל איבר קטן או גדול שאנחנו רואים מולנו.