שיחות קשוחות על דברים עדינים

1. 

"לפני איזה חודש התעוררתי עם חום גבוה מאוד, ולא ידעתי מה איתי; אני אף פעם לא חולה. והיה עלות השחר, והתחיל משהו אפרורי, והתעוררתי פתאום בגלל יובש עצום, והיה לי בקבוק מים ליד המיטה, אבל לא היתה לי מספיק אנרגיה להושיט את היד ולשתות. רציתי לחזור לישון. אבל בעת ובעונה אחת, במצב הזה של ארבעים חום, היתה לי פתאום תמונה מילולית מוחלטת של השיר. בדרך כלל אין לי דברים כאלה. ואמרתי לעצמי, יש לך עכשיו ברירה, אם תושיט את היד ותרשום את השיר הזה, יהיה כתוב מה מתרחש לך הרגע. אם לא, לא תמות מזה, אבל פשוט לא יהיה שיר. השעה הנוכחית תתנדף ותהיה כלא היתה. ואז, ללא מאמץ מיוחד אפילו, הושטתי את היד, לקחתי את הפנקס שמונח על ידי ורשמתי את כל השיר מתחילתו ועד סופו. ברגע שסיימתי נרדמתי. אני מנסה להבין למה היה לי יותר חשוב לכתוב את השיר מאשר לשתות מים" (פנחס שדה. מתוך ספרה הנפלא של הלית ישורון, "איך עשית את זה?" –

אחד מספרי הראיונות המרתקים ביותר שקראתי אי פעם. ומה שהופך אותו לכזה, הוא השילוב בין יכולתה הכמעט בלתי נתפסת למצוא את נקודת הכאב של מרואייניה, לבין יכולתה – הבלתי נתפסת במידה שווה – לגעת בנקודה הזו, ואז לקחת צעד לאחור ולאפשר להם לדבר. ולדבר. ולדבר. לומר את הדברים הכי אינטימיים שמשורר יכול לומר על שירתו, רק בגלל שמישהו זיהה את נקודת השבר שלו, ונמנע מללחוץ עליה. רק זיהה – ושאל שאלה. זיהה ונתן מקום. זיהה והזדהה, מרחוק)

2.

"בלי שירים הייתי מתה מזמן. יש לי כל כך הרבה ידידים ואני בודדה מאוד. לא בודדים כשיש בעל או ילדים. עשיתי הכל. ועכשיו אני מחכה לסוף. זה דבר גועלי הזיקנה. לא מכינים אותנו לזה. כמו שאמא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה. מהמוות אני לא לא פוחדת. אני מחכה לזה בשקט גמור" (אסתר ראב. כשאדם שואל את רעהו שאלה,

הוא ממלא את מקומו של האינסוף, או של התת מודע, או של האהובה הבלתי מושגת, או של הילד הנצחי שלעולם שואל שאלות. כאשר השאלה נכונה, והיא באה מתוך קרבה והזדהות, ועדיין מעמתת את הנשאל עם מה שאין לו – הוא שומע קריאה פנימית עמוקה, לקום ולהיות)

3.

"אם אדם מסתכל החוצה בחושך ורואה משהו מעוות זז מאחורי החלון, צריך תמיד תמיד להביא בחשבון שהדבר הרע מאחורי החלון זה לא איזה נאצי ולא שועל או תן או איזה רוח רפאים של איזה מת. זה פשוט אתה משתבר בזכוכית, מעוות" (עמוס עוז. מבחינתי,

כאספן נואש של קולות מיוחדים וצלולים שמסוגלים לומר לי משהו על חיי, הלית ישורון היא סוג של מערכת הגברה לעדינות. כי מישהו צריך לשאול בקול רם שאלות עדינות, והמישהו הזה צריך להיות עדין כמותם, אבל גם נחוש.

בסופו של דבר, מה נשאר אחרינו? לא הזהות, ולא המהות. רק מה שבא מתוך מה שאנחנו חושבים שאנחנו, ואיכשהו – בנס – נגע במישהו אחר. והספר הזה מלא ברגעים כאלה. שנוגעים ונשארים. מביטים, ומאפשרים).

4.

"יהודים בחוץ לארץ תרמו ליער הרצל. באתי ארצה ושאלתי איפה יער הרצל? תל אביב – פה,
קיבוץ – פה, קרנטין – פה, חיפה – פה, כל זה יש. מה שהובטח הובטח. אבל יער הרצל? פעם נסעתי לזכרון יעקב, לטיול. הלכנו ודיברו בדרך, ושאלתי את השאלה, איפה יער הרצל? איש לא ענה. אף אחד לא שאל את השאלה הזאת, רק אני הפוץ. עד שמורה אחד שהיה בטיול,
מורה יומיומי, אמר: שמע, תביט, יער הרצל לא חייב להיות יער. תרמת – קנו עץ. או עצים, נטעו עץ פה, בזכרון, עץ על יד ירושלים, בכל מקום, זה נקרא יער הרצל. חייתה נפשי. אם כי הצטערתי שאין יער הרצל בעולם, שמאז חדל להיות יער הרצל.
יש יער הרצל, על יד ירושלים.
שטויות, שום דבר. כל קבוצת עצים זה יער הרצל.
אבל יש.
הלית, את רוצה ללכת הביתה, אז קחי את הדברים שלך ותלכי הביתה." (אבות ישורון)