יש סקס אחר

בלב לונדון נערכת בימים אלו תערוכה מקיפה על תולדות הסקסולוגיה, ואיש אינו מוחה או מתרעם. זו תערוכה הכוללת מאות פריטים, קטעי וידיאו ותצלומים. חלק מהפריטים והתמונות חושפניים מאוד, ובהם עירום שאי אפשר להתעלם ממנו בחלל הלא גדול של אוסף וולקאם בתערוכה, ואף קטעי וידיאו שיגרמו למבקר או שניים להסמיק – ועדיין ההצהרה הנועזת ביותר בנוגע  למקום המיניות בחברה היום היא התערוכה עצמה.

הרבה זמן עבר מאז ימי ההתחסדות הוויקטוריאנית של המחצית השנייה של המאה ה־19 והטון הקפוץ ששלט עד מהפכת שנות ה־60 בבריטניה – אבל החלק הראשון של התערוכה מגלה שפתיחות מינית אינה המצאה חדשה והיתה שם עוד לפני המפכה המינית. היו ימים שבהם שחרור כזה היה נורמטיבי, ופסלונים של גברים בעלי איברי מין אדירים וזקורים (ולעתים רק איברי מין עם כנפיים או קישוט אחר) לא זעזעו את החברה. קמעות כאלו הוצבו בדלתות הבתים בעולם היווני־רומי כהגנה, ואילו איברי זכרות קטנים יותר הושמו בשרשראות על צוואריהם של ילדים קטנים. דמיינו לעצמכם את התגובה היום.

מתוך התערוכה: אישה רוכבת על גבר. צילום: Wellcome Library, London 

לצד פסלונים וציורים ארוטיים מרחבי העולם, כולל עותק של הקמה סוטרה, מוצג פריט ויקטוריאני – מתקן מתכת משונן המורכב משני מעגלי מתכת שנועד למנוע מנערים לאונן. קל להזדעזע מהמתקן המפלצתי ומהדעות החשוכות של התקופה, שייחסו לאוננות מחלות גוף ונפש קשות, נוח ללעוג לנאצים ששרפו את הספרים של מגנוס הירשפלד (Hirschfeld), אחד החוקרים הראשונים בתחום הסקסולוגיה המודרנית – אבל חסרה בתערוכה גם התייחסות אמיצה לאופן שבו דתות כמו היהדות והנצרות מייחסות משמעות הרת אסון לאוננות של נער תמים, או לאופי שבו חברות מוסלמיות ואפריקאיות עדיין מטילות מום באיברי המין של נשים צעירות.

זיגמונד פרויד (Freud) חולק חדר (אבל לא ספה) עם מארי סטופס (Stopes) כפורצי דרך בפתיחות המינית. פרויד הציב את הדחפים המיניים ככוח מרכזי בהוויה האנושית, ואילו סטופס הסקוטית, אף שסלדה מ"תועבת הפסיכואנליזה", התייחסה למין כדרך לשיפור חיי הציבור. סטופס, האישה הראשונה בתחום, כתבה את הספר "אהבה בנישואים" והקימה רשת קליניקות ברחבי בריטניה בתחילת המאה ה־20, שקיימות עד היום ומעניקות ייעוץ לנשים בנוגע לאמצעי מניעה ולמין, וגם, שומו שמים, כיצד ליהנות מיחסי מין.

מרגרט מיד (Mead) לעומתה, התרכזה במעבר מילדוּת לנשיות באיי סמואה ומחקריה הדגישו את קלות המעבר עבור נערות סמואיות – להבדיל מבנות גילן האמריקאיות. אמנם על המחקר של מיד נטען לימים כי הוא לוקה בהונאה מצד המרואיינות, אך התברר בו שהעדפות מיניות אינה אוניברסלית וכל חברה משפיעה על נתיניה ומעצבת אותם.

מעניין לגלות שכמעט כל החוקרים בתחום היו אספנים. הארי וולקאם, שעל שמו נקרא המוסד לחקר מדע ורפואה, ותרם את האוסף שלו וכסף למכון שנושא את שמו, אסף חפצים ארוטיים, פריטים מדעיים ורפואיים; פרויד התגאה באוסף ארכיאולוגי; ואילו אלפרד קינסי היה חוקר ואספן של צרעות עפצים (Gall Wasps), והוא אסף, בחן וקטלג יותר מחמישה מיליון פריטים. מגש אחד של מאות צרעות כאלו נרכש על ידי וולקאם עצמו ומוצג בתערוכה. כל חרק זעיר שכזה עבר 28 מדידות שונות ובסיומן הגיע קינסי, ד"ר סקס, למסקנה שאין שתי צרעות זהות. הוא הגיע למסקנה זהה גם בסקסולוגיה: אין שתי מערכות של יחסי מין זהות. קינסי השתמש באותן שיטות מדעיות כדי לחקור את מיניות האדם, ראיין 18 אלף איש וקודד את הממצאים. על כך אפשר לקרוא בספריו על מיניות הגבר שיצא לאור ב־1948 ובייחוד בספרו על מיניות האישה שהופיע ב־1953. חשוב לציין כי אמריקה השמרנית אמנם הזדעזעה מעיסוק במיניות, בייחוד במיניות האישה, אבל תמונה בתערוכה של הרצאה של קינסי באוניברסיטת קליפורניה מראה אותו מרצה באולם ספורט גדול מול אלפים רבים של מאזינים צמאים לידע.

מתוך התערוכה: גבר עם נעלי נשים ורודות
צילום: Wellcome Library, London

עמיתיו, וויליאם מאסטרס (Masters) וויג'יניה ג'ונסון (Johnson) – שעליהם נעשתה סדרת הטלוויזיה המפורסמת "הסקס של מאסטרס" – התרכזו בהיבטים הפיזיולוגיים של הפעילות המינית וזיהו ארבעה שלבים של עוררות מינית. היום יש נטייה לזלזל בפועלם ולראות אותו, אולי בצדק, כמוגבל להיבטים גופניים, אבל הם תרמו תרומה משמעותית לחקר התחום ולשחרור ממגבלות מוסריות.

התערוכה נחתמת בפרק בריטי על פועלה של יחידת הסקר הלאומי על עמדות מיניות וסגנון חיים, Natsal, שהוקמה מעט אחרי פרוץ מגפת האיידס ב־1990. במשך 24 שנים אספו החוקרים מידע על חיי המין בבריטניה, עזרו להתמודד עם המגפה בזמנו ומיפו שינויים בעמדות כלפיה. שיטות המחקר יובאו מאמריקה, אבל רק בראיונות אישיים התגלו הניואנסים השונים שסטטיסטיקות מפספסות. בסוף שנות ה־60 טען פרופ' פול פלוורס (Flowers) שמחקר כמותי אינו מספק תמונה מלאה. בראיונות אישיים הוא מצא שהומוסקסואלים בבריטניה ראו בסקס ללא קונדום "הבעה של נאמנות, אמון ואהבה שהיו יותר חשובים מבריאותם", והביא להבנה טובה יותר של הנושא המורכב.

החפץ המעניין ביותר בתערוכה הוא פסלון ארד קטן של המכרסם דורבן, שהיה מוצב על שולחנו של זיגמונד פרויד, וניתן לו במתנה על ידי הנוירולוג והפסיכולוג ג'יימס ג'קסון פּאטנם (Putnam). בעיני פרויד הדורבן סימל את האופי הדוקרני של מערכות יחסים אנושיות. דורבנים מתקרבים זה לזה כשקר כדי להתחמם, אבל אם הם מתקרבים יותר מדי הם עלולים לדקור זה את זה. לכן הדורבנים מתקרבים ומתרחקים עד שהם מוצאים את המרחק המתאים. פרויד השתמש בדוגמת הדורבן כדי להראות כיצד אנשים עשויים להפיק תועלת או לסבול מקרבה אינטימית. והנה תערוכה שמספקת ידע וגם מטפורה ועצה מצוינת לחיים.

תערוכת המוסד לסקסולוגיה תוצג באוסף וולקאם (מול תחנת יוסטון, לונדון) עד ספטמבר 2015