לחופש נולדו

במשך שנים היווה ציד חיות בר באפריקה את אחד המאפיינים של השלטון הקולוניאלי אך משנות ה־50 עלתה מודעות לבעייתיות הקשה ב"ספורט" זה. על האנשים ששינו את היחס לציד

24 בספטמבר 2015

מאות אלפי המטיילים העושים את דרכם מדי שנה אל שמורת הסרנגטי שבצפון טנזניה כמעט שאינם מבחינים במצבת אבן מחודדת הניצבת בצד הדרך. מצבה זו, הנמצאת סמוך לנקודת התצפית המרשימה אל מכתש הנגורונגורו (Ngorongoro) המפורסם, מציינת את מקום קברם של שני אנשים, אב ובנו מגרמניה, שהיו בין הראשונים שעיצבו את השינוי התרבותי ביחסו של האדם לחיות הבר באפריקה. פרופ' ברנרד גרזימק (Grzimek; 1909־1987) ובנו מייקל (1934־1959) עסקו החל מאמצע שנות ה־50 של המאה ה־20 בסיורי שטח יבשתיים ובסיורים אוויריים במזרח אפריקה במטרה לייצר מאגר מידע לגבי חיות הבר, ובעיקר כדי לעורר מודעוּת על תופעת הציידים הלא חוקיים שהתפרנסו מציד חיות בר.

פרדוקס אהבת הטבע

במשך שנים רבות היווה ציד חיות בר באפריקה את אחד המאפיינים של השלטון הקולוניאלי הלבן ביבשת השחורה. מנהיגים, סופרים ואנשי עסקים נהגו לצאת למסעות ציד ארוכים, בעיקר במזרח היבשת ובדרומה, והמטרה הייתה לשוב הביתה עם פוחלץ של אריה, ראש צבי או חטי שנהב של פיל. אחת הדמויות שהיו מזוהות מאוד עם תרבות הציד באפריקה היא הסופר האמריקאי ארנסט המינגווי, אשר ערך שני מסעות ציד גדולים במזרח אפריקה. בעקבות מסעו הראשון בשנת 1934, כתב המינגווי את הספר "הגבעות הירוקות של אפריקה", שבו תיאר את תאוות הציד המשותפת לו ולעמיתו, הצייד הנערץ עליו פיליפ פרסיוול (המכונה בספר בשם "פופּ"): "…ומעבר לנהר, היישר נכחנו, היה קרנף רץ ברהטה מהירה לאורך מעלה הגדה. עוד אנו מתבוננים והוא החיש צעד ובא, שוטף במרוצתו, יורד בקו ישר על פני הגדה. צבעו היה אדום נרפש, קרנו נראתה ברור, ולא היה שום כובד־שֹרעפים בתנועתו המהירה, התכליתית. נרגשתי מאוד למראהו. 'הוא יצלח את הנהר', אמר פופּ. 'אפשר לירות בו'… אני הייתי מתבונן, מקפיא עצמי במחשבה־תחילה בפנים, בולם את ההתרגשות כדרך שסותמים שסתום, נכנס לאותו מצב בלתי־אישי שמתוכו יורים… כיוונתי אליו, ואחר כך הרבה לפניו, ולחצתי. שמעתי את צליף הקליע… בנחרה נושפת פרץ הקרנף והבקיע קדימה משכשך במים ומנחר. יריתי שוב והרימותי עמוד קטן של מים מאחריו, ויריתי עוד פעם עם שנכנס לתוך העשב. 'פגעת בו?' אמר פופּ. 'בהחלט', אמרתי. 'אני חושב שהשכבתי אותו'".

מסע הציד של המינגווי נקטע למשך כמה שבועות בשל מחלת מעיים קשה שתקפה אותו, אולם לאחר החלמתו שבו המינגווי, אשתו וחבריו אל הסרנגטי. שלל הציד של המינגווי במסע כולו הסתכם בשלושה אריות, קרנף אחד, תאו אחד ו־27 בעלי חיים נוספים. הסבר אפשרי לתאוות הציד שלהם סיפק חברו פרסיוול: "אנחנו בעלי רגשות פרימיטיביים מאוד… איננו יכולים שלא להיות תחרותיים" (מתוך: "הגבעות הירוקת של אפריקה", תרגם: אהרון אמיר, הוצאת ספרים קרני, 1954).

ואולם הסבר זה אינו מספק תשובה לשאלה מדוע רבים מהציידים באותה תקופה היו בה בעת אנשים שקידמו את נושא שמירת הטבע וגם צדו חיות בר. כך למשל תיאודור ("טדי") רוזוולט, נשיא ארצות הברית בראשית המאה ה־20 והראשון שהעביר חקיקה על הגנת בעלי חיים ומיסוד שמורות טבע, ערך לאחר פרישתו ב־1909 מסע ציד גדול באפריקה. גם חברו הטוב של רוזוולט, החוקר ואיש הטבע האמריקאי פרדריק סלו (Selous), היה חובב מושבע של בעלי חיים ואף תרם רבות לרעיון של הקמת שמורות טבע (אחת הגדולות מהן בטנזניה קרויה עד היום על שמו) אך בה בעת ערך גם מסעות ציד פילים וקרנפים. כיצד אפשר להסביר את הפרדוקס שבין אהבת טבע ואהבת הציד בתקופה הקולוניאלית? היסטוריונים של התקופה מצביעים על כמה הסברים אפשריים. הם גורסים כי חוויית ההריגה נותנת לציד ממד של רצינות, והופכת את הציד מספורט שגרתי למשהו יוצא דופן, לחוויה מעוררת שלא משאירה את הצייד אדיש; הסבר שני טוען כי מדובר בצורך אנושי, גברי בעיקר, החבוי באדם מלידה, ואשר מעניק לו חוויה קמאית המשחזרת את התפקיד הקדום של הזכר הצייד, חוויה שהיא מעין מבחן לגבריותו ולעוצמתו הפיזית; ההסבר השלישי טוען כי באופן פרדוקסלי הציד מעניק למבצע אותו קרבה אמיתית ואותנטית מעין כמוה לטבע, קרבה שהיא חסרה מאוד בעידן המודרני המתועש שאחד מסימניו הוא ניכור מהטבע.

נקודת המפנה הראשונה שיצרה שינוי תודעתי בכל הקשור לציד חיות בר באפריקה באה בעקבות סרט קולנוע בשם "בל ימוּת הסרנגטי" (Serengeti Shall not Die), שהופק בשנת 1959 על ידי ברנרד גרזימק ובנו מייקל. גרזימק, זואולוג ששירת כווטרינר בוורמכט במלחמת העולם השנייה, ואף נרדף על ידי הגסטאפו משום שסיפק מזון באופן קבוע ליהודים, נודע בעיקר בזכות פעילותו להצלת בעלי החיים בגן החיות של פרנקפורט שנהרס במהלך המלחמה. חוויה זו של הצלת בעלי החיים עיצבה את תפישת עולמו של גרזימק לגבי הצורך לשמר את בעלי החיים בעולם, והיא זו שהביאה אותו להקים את מפעל חייו במזרח אפריקה: תיעוד תנועתם של בעלי החיים ורדיפת הציידים. את עבודתו המשותפת לו ולבנו הוא תיאר בספר – שהפך לסרט – שבו הם נראים בעת עבודת הצילום וההצלה של חיות בר שנלכדו על ידי ציידים לא חוקים במישורי הסוואנה של מזרח אפריקה. הסרט "בל ימות הסרנגטי", שזכה באוסקר של אותה שנה בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, קידם את ההכרזה על מישורי הסרנגטי שבצפון טנזניה כשמורת טבע. ואולם תרומתו החשובה ביותר של סרט זה היא היותו הראשון שהציג באופן "חי" ואותנטי בפני קהל לא אפריקאי את יופיו של הטבע ואת מגוון חיות הבר של היבשת. המסר של הסרט היה חד משמעי: הציד הלא חוקי יביא להכחדתן של חיות הבר והדבר יגרום לנזק אקולוגי בלתי הפיך ולפגיעה כלכלית בבני האדם. מבחינה מעשית, השינוי הבולט שסרט זה יצר הוא בהפיכת הרעיון של ה"ספארי" ("מסע" בסווהילית) ממסע ציד וקטל למסע חווייתי של הנאה, צילום וקרבה לטבע. באופן טרגי, כמה חודשים לפני שהסרט "בל ימות הסרנגטי" הוקרן לראשונה בבתי הקולנוע באירופה (ואף בישראל), נהרג מייקל גרזימק בעת שהיה בטיסת צילום בסרנגטי, בשל נשר שהתנגש במטוסו. מייקל נקבר עוד באותו היום על שפת מכתש הנְגוֹרוֹנְגוֹרוֹ, כשעל מצבתו נקבע לוח זיכרון בו נכתב: "נתן את כל שהיה לו, כולל את חייו, למען חיות הבר של אפריקה".

אחד השותפים בהפקת הסרט של גרזימק הוא הצלם הקנייתי (ממוצא בריטי) אלן רוּט (Root). הוא ואשתו ג'ואן המשיכו את מורשת ההגנה על חיות הבר ותיעודן גם בשנות ה־70 של המאה ה־20, תוך פיתוח שיטות צילום מקוריות ונועזות: צילום נדידת הגְנו מכדור פורח, מעקב אחר שחיית היפופוטמים מתוך כלוב זכוכית תת ימי, "גירוי" נחש קוברה כדי לצלמו מתיז ארס והחדרת מצלמה לקִני טרמיטים. צילומי הטבע של בני הזוג רוט, שחיו ועבדו בקניה, שימשו מדענים רבים במחקריהם, ובד בבד הפכו סרטיהם פופולריים בקרב הציבור הרחב. ב־1981 נפרדו בני הזוג אך הם המשיכו לעסוק בנפרד בפעילות לשמירת טבע. ג'ואן, שנשארה להתגורר בחוותם שלחוף אגם נייבשה בקניה, הקדישה את פעילותה למאבק נגד דיג לא חוקי והאיום האקולוגי שהוא מהווה לטבע ולאדם. פעילותה האינטנסיבית של ג'ואן רוט נגד הדייגים עוררה ביקורת רבה ואף איומים על חייה, ובינואר 2006 נרצחה ג'ואן בביתה, ככל הנראה בידי מתנקשים. חייה המרתקים, עבודת הצילום שלה עם אלן בעלה לשעבר ופעילותה כלוחמת סביבתית הונצחו לאחר מותה בסרט התיעודי "דם הוורד" (The Blood of the Rose).

אגם הסודה נטרוןצילום: שאטרסטוק
אגם הסודה נטרון
צילום: שאטרסטוק

איש הפלמינגו

איש טבע נוסף שפעל בקניה בשנות ה־50 היה לסלי בראון (Brown; 1917־1980). בראון, אגרונום וזואולוג ממוצא סקוטי, שהיה ממונה על תחום החקלאות בקולוניה הבריטית של קניה, הקדיש את חייו למחקר עופות דורסים. בראון פרסם עשרות ספרים מדעיים ופופולריים על אורחות חייהם של בעלי כנף, אך פרסומו העיקרי בא לו בשל מחקריו על הפלמינגו. בספרו "מסתרי הפלמינגו" (The Mystery of the Flamingos), מתאר בראון טיסת מחקר שערך בספטמבר 1954 מעל אגם הסודה נטרון (Natron) שבצפון טנזניה. בראון, שהיה הראשון שטס מעל אגם זה, הצליח לזהות את סוללות הבוץ שהפלמינגו בונים כדי שישמשו אותם לקינון. לפני בראון איש לא הצליח להבחין בקני הפלמינגו הללו (אגם נטרון הוא מוקד הרבייה והדגירה הגדול ביותר לפלמינגו במזרח אפריקה), בשל האור החזק והסנוור הרב הנגרם בשל זוהרם של המים העשירים במלחים. ואולם בראון לא הסתפק בגיחה מן האוויר. העקשנות הסקוטית שלו הובילה אותו לצעידה רגלית אל לב האגם כדי לצפות מקרוב בקני הפלמינגו. בראון נכנס לאגם הסודה הרדוד שנראה תמים למדי, אך כעבור כמה מטרים גילה שעם כל צעד הוא שוקע בבוץ עד למותניו, והקרום הקשה של המלח על פני המים חותך את עורו: "מרבצי הסודה בתוך האגם לא היו שטוחים וחזקים כמו שהם סמוך לחוף, אלא נראו כמו עלים גדולים של שושנות מים הצפות צמודות זו לזו. ברגע הראשון שיכולתי טיפסתי על אחד ה'עלים' האלה, והתחלתי להלך עליהם. מכיוון ש'עלי הסודה' לא היו חזקים דיים לשאת אותי, מעדתי ונפלתי בכל פעם אל תוך הבוץ הסמיך, ולרוע מזלי העלים נעשו רכים יותר ויותר ככל שהתקדמתי אל האי שבמרכז האגם. צעדתי וטבעתי כשאני מתנשף ומשתנק והזיעה ניגרת ממני בעוצמה בשל החום הנורא ובשל קרינת האור החזקה שהוחזרה אלי מן המים הבהירים כל כך. גופי החל לפרכס, וייחלתי לפיסות בוץ ומלח מוצקות יותר, אך בפועל הלכתי ושקעתי עוד ועוד. הבוץ היבש ועיסת המלח ממש לפתו בחוזקה את רגליי… כל תנועה של הרמת רגל והצבתה מעט קדימה הייתה כרוכה בניעור חזק מן הבוץ וטלטול המגפיים הכבדים מבוץ ומלח. למעשה על כל ארבעה־חמישה צעדים שלי שקעתי עמוק יותר… בשלב מסוים הגעתי לערמה קטנה של סודה לבנה, וסברתי שאוכל לעמוד עליה כמה דקות בלי לשקוע. ואז, בדיוק כשהגעתי לפיסת גן עדן קטנה זו, שקעו שתי רגלי לעומק. במאמץ רב זחלתי החוצה על ברכי… כשסביבי אלפי גוזלי פלמינגו צועדים בקלילות על מי הסודה הנוראיים ומביטים משתאים למראה המפלצת המוזרה הדולקת אחריהם כשהיא מדדה ושוקעת בבוץ שוב ושוב" (תרגום שלי – ב"פ).

בהמשך גילה בראון כי מי השתייה שנשא במכל העור הומלחו, והוא החל להתייבש בשל המאמץ ואיבוד הנוזלים המהיר. לאחר כמה שעות של צעידה מכלת כוחות הצליח לשוב בכוחותיו האחרונים אל הגדה, והבין שעבר מרחק של כ־180 מטר בלבד. בראון אמנם לא הצליח להגיע אל אי הקינון הסודי והמוגן של הפלמינגו, אבל הוא היה האדם הראשון שהצליח להבחין בו מקרוב, מבעד לאדי החום הנורא. במשך שישה שבועות עבר סדרת טיפולים קשים והשתלות עור, תוצאה של המסע הקצר והמוזר במי הסודה הקשים. אהבתו של בראון לפלמינגו נודעה לציבור הרחב בשנת 1962 כאשר הוביל מבצע להצלת גוזלי פלמינגו רבים שנאלצו לנטוש את קניהם שהוצפו בעקבות גשמים עזים באזור אגם נטרון. הגוזלים, שנדדו לאגם מגאדי, לא הצליחו לשרוד שם בשל ריכוז מלחים גבוה יותר שהצטבר על רגליהם הדקיקות ושלא אפשר להם לנוע כמעט. לסלי בראון ארגן משלחות של מתנדבים חובבי טבע וצפרות, שנזעקו להגיע ולשבור את משקולות המלח מרגלי הפלמינגו הזעירים. הודות לפעילות זו ניצלה כמחצית מאוכלוסיית הפלמינגו בטנזניה. מבצע הצלה זה המחיש את עיקשותו ועוצמתו של בראון, שנהג לסיים את מכתביו בחתימתו כשלידה ציור נחש קוברה עם ראש מורם כשלצדו המשפט: "אל תעזו להתעסק איתי…".

ג'וי אדמסון והלביאה אלזהצילום: אימג'בנק
ג'וי אדמסון והלביאה אלזה
צילום: אימג'בנק

תחילתה של ידידות מופלאה

חלק מרכזי ביצירת השינוי התודעתי שחל בשנות ה־60 של המאה הקודמת ביחס האדם לבעלי חיים שמור לכמה נשים מפורסמות, שעבודתן השפיעה גם על עולם המדע. המשותף לכולן הוא אהבתן האישית לבעלי חיים, שלא הייתה מקובלת אז בעולם המדעי, אך בציבור הרחב הדבר נתפש כמרתק ומקרב במיוחד.

הידועה היא ללא ספק ג'וי אדמסון (1910־1980), שהתפרסמה בזכות ספרה "לחופש נולדה" (Born Free), המתאר כיצד היא ובעלה ג'ורג' אימצו וגידלו בביתם שבצפון קניה את הלביאה "אלזה", שנותרה יתומה לאחר שג'ורג' (שעבד כפקח ציד) נאלץ לירות באביה של אלזה משום שהיה אריה טורף אדם. בני הזוג אדמסון התפרסמו מאוד בעולם לאחר שהספר, שהיה לרב מכר ותורגם לעשרות שפות, עובד בשנת 1966 לסרט קולנוע מצליח מאוד, ואשר כמו קודמו ("בל ימות הסרנגטי" של ברנרד גרזימק) תרם ליצירת מפנה תרבותי בכל הקשור ליחסו של האדם לבעלי חיים.

קדמה לבני הזוג אדמסון נערה צעירה מאנגליה בשם ג'יין גודול (Goodall), אשר הגיעה ב־1960 ליער גומבה (Gombe) שבמערב טנגנייקה (כיום טנזניה) כדי לחקור את התנהגות משפחות השימפנזים החיות שם. שמורת גומבה, שהייתה מאז למקום שבו מתקיים מחקר השדה הארוך ביותר מעולם (המחקר נמשך ברצף עד היום), הפכה למעבדת מחקר מרתקת שבה נלמדים דפוסי החיים של השימפנזים והשונות בינם ובין בני האדם. גודול הייתה אחת מבין שלוש "המלאכיות של ליקי", כינוי שניתן לה ולעוד שתי נשים שנבחרו על ידי החוקר הנודע לואיס ליקי (Leakey) לביצוע עבודות שדה ותצפיות על קופי על (apes). ליקי, שהיה ביו פליאונטולוג בעל שם עולמי ושעסק בחקר מאובנים קדומים של בני אדם, ביקש להאיר את מחקרו בזווית נוספת באמצעות חקר קופי העל. לפי תפישתו, נשים יידעו לבצע טוב יותר את המחקר בשל רגישותן החברתית הגבוהה ובשל יכולתן הטובה לשים לב לדפוסי התנהגות. כך, במהלך שנות ה־60, איתר ליקי את גודול שהחלה במחקרה על השימפנזים בטנגנייקה, ואת דיאן פוסי (Fossey) שנשלחה ב־1967 לקונגו ובהמשך לרואנדה כדי להתחקות אחר חייהן של גורילות ההרים. החוקרת השלישית, בירוטה גלדיקס (Galdikas), נשלחה לאינדונזיה לצפות בקופי אורנגאוטן.

שלוש הנשים הללו הצליחו לשנות את דפוסי המחקר המדעי בכך שיצרו קשר אישי עם בעלי החיים וכיוון שהתמקדו באופיים ולא רק ב"אינסטינקטים החייתיים" שלהם. עובדה זו בא לביטוי במתן שמות אנושיים לפרטים בתוך הלהקה או המשפחה ובהתבוננות בבעלי החיים לא מתוך פחד כי אם מתוך רצון להכיר אותם ולהתחבר אליהם רגשית. גישה זו, המכונה "אנתרופומורפיזם" ("צורת אדם", כלומר האנשה) הייתה עד אז לחלוטין לא קבילה בעולם מדעי הטבע, והעובדה כי גודול, פוסי ואחרות לא באו מעולם המדע רק חיזקה את הביקורת האקדמית נגדן. ביטוי לגישה ה"פסיכולוגית" האינטימית הזו אפשר למצוא בדבריה של אדמסון המתארת את הלביאה אלזה כאילו הייתה בתם הקטנה שלה ושל בעלה: "היא רצתה רק להיות נאהבת על ידינו ולשהות במחיצתנו, זה היה הביטחון והאושר שלה. המאמצים שעשתה לבלום את הדחפים שלה ולסגל לעצמה את אורחות חיינו כדי לשמח אותנו היו ממש נוגעים ללב. מזגה הנוח היה ודאי תוצאה של אופייה הטוב, אבל משהו יש לשייך לעובדה שמעולם לא הפעלנו עליה לחצים מתסכלים כדי שתתאים את עצמה אל אורחות חיינו…" (מתוך "לחופש נולדה – סיפורה של הלביאה אלזה". תרגום: בינה אופק).

קטע נוסף בספר מתאר את היחסים הקרובים ביניהם: "חיפשנו אחריה ללא הצלחה בכל הפינות האהובות עליה, עד שכמעט דרכנו עליה בתוך סבך צפוף. ברור היה שהיא שכבה בשקט וקיוותה שלא נבחין בה. על אף רצונה הברור להיות לבדה, קידמה את פנינו בדרכה החביבה והעמידה פנים שהיא שמחה לראות אותנו. כיבדנו את רגשותיה ועזבנו אותה, בהתחשבות רבה, לבדה… מאוחר יותר נכנסה לרגעים אחדים לאוהלו של ג'ורג', הניחה את כפה עליו באהבה ונהמה חרש, כאילו רצתה לומר לו: 'אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל יש לי חבר שמחכה לי בחוץ ואני חייבת ללכת אליו. אני מקווה שתבין'. והלכה לה" (מתוך "לחופש נולדה – סיפורה של הלביאה אלזה". תרגום: בינה אופק).

בשנים 2010-2012 ניצודו באפריקה כ-100 אלף פיליםצילום: שאטרסטוק
בשנים 2010-2012 ניצודו באפריקה כ-100 אלף פילים
צילום: שאטרסטוק

שמירה על המגוון הביולוגי

עבודתם של כל אותם הפעילים שקראו להגן על חיות הבר החל משנת ה־50 הייתה חלק מזרם מחשבתי חדש שהביא לשינוי ערכים כולל בחברה המערבית ובאפריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. המודעות הגוברת להיבטים סביבתיים כגון מניעת זיהום אוויר וזיהום נחלים ומקורות מים, מצאה לה ביטוי גם בכל הקשור לתפישת שימור טבע, שההגנה על בעלי החיים הייתה אחד מעיקריה. תרם לכך מאוד גם האקלים הפוליטי של סיום הקולוניאליזם באפריקה, שבמהלכו הצליחו פעילי סביבה ושימור טבע להטמיע את המסר כי הגנה על בעלי החיים היא בעלת תועלת אקולוגית לטבע, אך גם בעלת תועלת כלכלית לאדם. כמו כן, גם המדינות החדשות שקמו באפריקה הבינו ברובן את חשיבות שמירת הטבע כחלק מזהותן הלאומית. במילים אחרות, תרבות הציד של חיות הבר, שנתפשה כאחד ממאפייני התרבות הקולוניאליסטית, החלה לפנות את מקומה לעולם ערכים חדש של שימור טבע כדרך לחיזוק עצמאותן, זהותן ואף כלכלתן של המדינות.

השינוי ביחס לבעלי החיים חל גם אצל האדם הלבן, שהחל להגיע לאפריקה לא למסעות ציד אלא למסעות טיול והנאה. המונח "shooting" זכה לפתע למשמעות אחרת – במקום לירות בבעלי החיים ברובי ציד עברו להשתמש במצלמות ובמסרטות כדי לתעד אותם. סיפור האהבה האישי של אדמסון עם הלביאה אלזה, של פוסי עם הגורילות "שלה" (כך היא כינתה אותן, באופן רכושני ממש) ושל גודול עם השימפנזים, חולל תמורה תפישתית אצל בני האדם, שהחלו לחבב את בעלי החיים הגדולים, במקום לראות בהם מפלצות מאיימות (הסרט "קינג קונג" ממחיש היטב את הדימוי הדמוני שהדביק האדם לגורילה). יש לציין כי בד בבד לכל אלה היה רכיב משמעותי נוסף שתרם להצלחת המפנה כולו: ההתקדמות הטכנולוגית המהירה בתחום הצילום וההסרטה הביאה בשנות ה־70 למצב שבו הצילומים וסרטי הטבע הצבעוניים והאיכותיים הפכו לא רק בסיס מחקרי למדענים אלא גם דרך פופולרית להיכרות מחודשת של האדם עם בעלי חיים שנתפשו עד אז כמפחידים בלבד. צילומים של אדמסון ישנה מחובקת במיטתה עם לביאה או של פוסי מתגפפת עם גורילת הרים, שינו את הדימוי של אותן חיות  – מיצורים פרימיטיביים החיים בעדר לישויות אנושיות, בעלות אופי אינדיבידואלי, צרכים ורצונות. סדרות הטלוויזיה וקלטות הווידיאו הביתיות שפרחו בתחום זה החל משנות ה־80, הביאו לכל בית את המסר החדש בדבר הצורך לחבב את בעלי החיים ולחקור את עולמם.

מכאן והלאה, הדרך לשינוי בשני היבטים נוספים – פילוסופים וכלכליים – הייתה קצרה. ההיבט הפילוסופי בא בעיקר בזכות הפופולריות העצומה וחסרת התקדים של הספרים וסרטי הקולנוע, שהציבה את בעלי החיים כבעלי זכויות כמעט כמו בני האדם. ארגונים רבים להגנה על בעלי חיים ושמירת טבע נוסדו במדינות המערב, ובבסיסם עמד הרעיון כי חברת בני אדם מוסרית נבחנת בין היתר ביחסה לבעלי החיים, גדולים כקטנים. ההיבט השני, הכלכלי, היווה אף הוא גורם מרכזי. המדינות החדשות באפריקה ידעו לכוון את אהבת הקהל (הזר בעיקר) לטבע האפריקאי באמצעות תרבות טיולי הספארי. בתוך כך, לאדם המקומי האפריקאי היה מקום חדש כמארח, כמדריך ובעיקר כבעל זכות מוסרית ותרבותית על משאבי הטבע של ארצו. התיירות האקולוגית באפריקה, היקרה מאוד בהשוואה ליעדי תיירות אחרים בעולם השלישי, החלה להישען גם על היכרות אנתרופולוגית לא מתנשאת עם המקומיים האפריקאים, והיא התפתחה לצד הסקרנות של המבקרים לראות את עולם הטבע של היבשת המתעוררת. כך היו המקומיים למארחים במקום נשלטים, ובעלי החיים כשותפים לבני האדם החיים בכדור הארץ.

100 אלף פילים

"בכל פעם שאני שומע על הכחדת בעלי חיים אני מרגיש כאילו כל היצירות של סופר דגול נעלמו וירדו לטמיון" – כך כתב תיאודור רוזוולט, נשיאה ה־26 של ארצות הברית, במכתב ששלח ב־1899 לרגל פתיחת מוזיאון הטבע בניו יורק.

כמעט שישה עשורים חלפו מאז יצא לאור סרטו של ברנרד גרזימק על הסרנגטי ומאז הפכה אהבתה של אדמסון ללביאה אלזה למחולל שינוי תרבותי. גרזימק, אדמסון, פוסי, גודול ואחרים אכן שינו את העולם, אך גם העולם השתנה מאז. תרבות הציד הקולוניאליסטית הפכה אמנם לבעלת דימוי שלילי מאז שנות ה־50, אך למרבה הצער הציד הבלתי חוקי לא נעלם מאפריקה. נוסף על כך, הגידול באוכלוסיית האדם באפריקה והצורך באספקת צורכי המזון והמחיה לבני אדם גורם להמרת שטחים טבעיים רבים לטובת החקלאות, והדבר משפיע על גודל אוכלוסיות בעלי החיים שהולך ומצטמצם. כמעט כל המחקרים והתצפיות בשני העשורים האחרונים מראים כי היעלמות חיות הבר יוצרת תגובת שרשרת המביאה את המערכת האקולוגית למצב שבו היא אינה מתפקדת. כך למשל, הצטמצמות אוכלוסיות הטורפים בסרנגטי גורמת לעלייה בגודל אוכלוסיות אוכלי העשב, והדבר משפיע לרעה על איכות הצומח ועל כמותו. ואכן, הנתונים המספריים על אוכלוסיות היונקים הגדולים מעציבים ומדאיגים: חוקרים מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית פרסמו בשנת 2012 סקר מדעי לגבי גודלם של שטחי המחיה של אריות באפריקה, שממנו עולה כי מאז 1960 ירד מספר האריות ביבשת בכ־60 אחוזים (!), והוא עומד כעת על כ־30 אלף פרטים בלבד. בקניה לבדה, לפי נתוני רשות הטבע במדינה, יש צמצום של כ־100 פרטים של אריות בכל שנה, ומספרם הכולל בכל השמורות עומד על כ־2,000 פרטים בלבד.

מצבם של הפילים באפריקה אינו טוב יותר. על פי נתוני ארגוני סביבה ושמירת טבע, מחסלים הציידים הלא חוקיים (poachers) בכל שנה עשרות אלפי פרטים של פילים בשביל לסחור בשנהב היקר. על אף כל מאמצי ההסברה והאכיפה הבינלאומיים, הביקוש למוצר זה הולך ועולה, בעיקר בשל התחזקות מעמד הביניים בסין. הנתונים לשנים 2010־2012 מדאיגים במיוחד, ולפיהם במהלך שלוש שנים אלה בלבד ניצודו באפריקה כ־100 אלף פילים. תופעה מדאיגה זו נצפית גם אצל הקרנפים, שמספרם ההתחלתי נמוך מאוד וכיום למעשה כבר קשה מאוד לראות אותם בשמורות הטבע של מזרח אפריקה.

במהלך השנים גם המושגים עצמם עברו שינויים, מ"הגנה על בעלי חיים" ל"שמירת טבע", ומ"הגנת הסביבה" ל"קיימות" (sustainability), ובתוך כך מתחזקת והולכת בעשור האחרון תפישת ההגנה על ה"מגוון הביולוגי". המגוון הביולוגי (biodiversity; מכונה לעתים גם "מגוון המינים") הוא תיאור של כלל המערכות האקולוגיות בכדור הארץ ויחסי הגומלין ביניהן ובין הסביבה. מגוון ביולוגי ואקולוגי זה הוא בעל חשיבות עליונה לקיום בני האדם, שכן הוא מספק "שירותי מערכת אקולוגית" שבלעדיהם אי אפשר לקיים חקלאות, מים נקיים ותעשיית תרופות. לפי תפישת המגוון הביולוגי, לא די בגישה הקלאסית הישנה (אך הנכונה) של הגנה על חיות הבר הגדולות והמוכרות כגון פילים, אריות, דובים לבנים, קרנפים ועוד. תנופת הפיתוח העולמי, קצב הגידול האנושי והעלייה בצריכת משאבי הטבע ופגיעה באיכותם, גורמים להכחדה של מינים ביולוגיים רבים, שמרביתם לא ידועים או שאין מכירים בחשיבותם לצורכי הטבע והאדם כאחד. כך למשל, חישבו על תרומתו של עובש הלחם לפיתוח תרופת הפניצילין, לדבורה המאביקה את פרח העגבנייה ומאפשרת לה להבשיל או לעטלף האוכל את העש המזיק לעלי העגבנייה. בתמצית התפישה הזו נמצאת ההכרה כי לא די להגן רק על בעלי החיים המוכרים וה"יפים", וכי יש הכרח לשמור על המערכת האקולוגית כולה, בשל התלות ההדדית שיש בין כל רכיביה. הקריאה שנושאים כיום מדענים, אנשי מקצוע ומקבלי החלטות המובילים את התפישה של שמירה על המגוון הביולוגי, היא כי אי אפשר עוד להשתמש בגישה ה"רומנטית" והאקזוטית הישנה של הגנה על חיות הבר מטעמים של מוסר בלבד, וכי האינטרס לכך הוא כלכלי וקיומי של האנושות כולה. ביטוי לחשיבות המגוון הביולוגי אפשר לראות בקריאה לפעולה שפרסם הבנק העולמי בשנת 2000: "בפתיחת המאה החדשה ביכולתנו לשנות את המערכות תומכות החיים של כוכב הלכת שלנו לטוב ולרע. כדי לשנותן לטובה עלינו להכיר בכך שרווחתם של בני האדם ומערכות אקולוגיות כרוכים יחדיו במארג מורכב וכי מארג זה נפרם. עלינו לפעול לתיקונו ובידינו הכלים לעשות זאת".

כיום, בראשית המאה ה־21, מן הראוי להוקיר את פועלם של אותם יחידים שפעלו לשנות את יחסו של האדם לטבע. כפי שאמר ברנרד בפתח ספרו "בל ימות הסרנגטי": "הערים הגדולות ימשיכו וישגשגו, ובעשורים ובמאות הבאות בני אדם לא ייסעו רחוק כדי לראות הישגים הנדסיים, אלא ירצו יותר לצאת מהערים המאובקות כדי להתחבר למקומות האחרונים בכדור הארץ שבהם חיים עדיין אותם יצורים שברא אלוהים. מדינות אשר יְשמרו מקומות אלה יהפכו מושא לקנאה ומוקד משיכה לתיירים רבים. קיים הבדל גדול בין בעלי חיים המתקיימים בסביבתם הטבעית ובין בניינים מפורסמים: ארמונות והיכלים יכולים להיבנות מחדש אם נהרסו בעת מלחמה, אך אם חיות הבר של הסרנגטי ייכחדו, לא יהיה שום כוח בעולם שיוכל להשיב אותם אלינו בחזרה".