שינויי נוף

ממחקר המתמקד בתבליט ובטופוגרפיה של אזור שלושת הנהרות הגדולים שמנקזים את הרמה הטיבטית לדרום מזרח, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Nature, עולה כי פני שטח שטוחים יחסית בראשי הרים גבוהים, שבעבר נחשבו כמשמרים פני שטח עתיקים שעוצבו בקרבת הים והתרוממו מסיבות טקטוניות, יכולים להיווצר בתהליך אחר לגמרי, הכולל ארגון מתמשך של רשתות ניקוז מקומיות.

פני שטח בגובה רב, בעלי תבליט שטוח, נתפשים בדרך כלל כנופים עתיקים שנוצרו בתנאים טקטוניים שקטים יחסית, והורמו טקטונית תוך שימור מאפייני פני השטח, כלומר תוך שמירה על שיפועים מתונים. במחקר בחנו החוקרים, ד"ר לירן גורן מהמחלקה למדעי הגיאולוגיה והסביבה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, עם ד״ר רונג יאנג ופרופ' שון ווילט מהמכון הגיאולוגי במוסד הטכנולוגי הפדרלי של שוויץ, את התיאוריה של עיצוב נוף בשוליים הדרומיים־מזרחיים של הרמה הטיבטית. באזור זה יוצרים שלושה נהרות עצומים – הסלווין, המקונג והיאנגצה – ערוצים בעומק של עד שלושה ק"מ, ובין הערוצים נמצאים פני שטח בעלי תבליט שטוח הנישאים לגובה של עד ארבעה ק"מ מעל פני הים.

על פי ד"ר גורן, "בדרך כלל ברכסי הרים גבוהים המדרונות תלולים והתבליט משמעותי, וכך נוצרת מורפולוגיה מרשימה אופיינית, כזו שכולנו מדמיינים כשאנחנו חושבים על פסגות האלפים, למשל. אך במקומות מסוימים אפשר למצוא בקרבת ראשי ההרים פני שטח בעלי תבליט שטוח יחסית (עם שיפועים מתונים יותר מהצפוי). עובדה זו מפתיעה משום שלנהרות הזורמים מאזורים גבוהים יש בדרך כלל שיפועים תלולים, וכך גם למדרונות המשתפלים אל הנהרות. לכן נשאלת השאלה באילו תנאים נוצרים פני שטח בעלי תבליט שטוח יחסית הנמצאים בקרבת רכסי ההרים".

טופוגרפיה עתיקה

עד כה האמינו המומחים בתחום ששטחים אלה הם שרידים של טופוגרפיה עתיקה, שטוחה יחסית, שנוצרה במהלך תקופה שקטה מבחינה טקטונית, והוגבהה באמצעות הרמה טקטונית. לפי תפישה זו, שטחים גבוהים בעלי תבליט שטוח, הנמצאים לאורך השוליים הדרומיים־מזרחיים של הרמה הטיבטית, משמרים ברמה מסוימת את הטופוגרפיה המקומית שהייתה קיימת לפני שהודו התנגשה עם אירואסיה, ונוצר רכס ההימלאיה (כלומר, לפני יותר מ־50 מיליון שנה).

על פי התיאוריה הרווחת, המקשרת התרוממות טקטונית למורפולוגיה של נהרות, תהליך ההתרוממות משאיר את חותמו לאורך פרופיל הנהר, ויוצר אזורים שבהם יש שינוי חד בשיפוע הנהר, כמו מפלים, הנקראים נקודות נקע. עם התרוממות הטופוגרפיה והתחתרות הנהר, נקודות הנקע מתקדמות במעלה הנהר. פני השטח בעלי התבליט השטוח צפויים להימצא בראשי הנהרות כיוון שנקודות הנקע עדיין לא הגיעו אל אזורים אלה, ולכן השיפועים המקומיים עדיין נמוכים. אם הסבר זה תקף גם לשוליים הדרומיים־מזרחיים של הרמה הטיבטית, הרי שנקודות נקע צפויות לתחום את האזורים בעלי התבליט הנמוך. גורן ועמיתיה מראים שהתפישה הזו אינה עולה בקנה אחד עם רשתות הניקוז של השוליים הדרומיים־מזרחיים של הרמה הטיבטית, שכן באזור זה יובלים המנקזים את פני השטח הגבוהים אך שטוחי התבליט לאותו צומת יובלים, הם בעלי שיפועים שונים.

גורן ועמיתיה מציעים הסבר חלופי: פני השטח השטוחים הללו נוצרים באופן מקומי ובאופן מתמשך גם במהלך ההיסטוריה הגיאולוגית החדשה יחסית, בגלל ארגון מחדש של רשתות ניקוז. רשתות ניקוז אינן סטטיות: קווי פרשת מים שמפרידים בין אגני ניקוז נודדים ומקטינים את שטח הניקוז של אגן אחד, תוך הגדלת שטח הניקוז של שכנו. נוסף על כך, תהליך של "שביית נחלים" – שטח ניקוז נרחב המנותב אל אגן ניקוז חדש – משאיר נהר עני בשטח ניקוז, ויכולתו של נהר להתחתר במהירות תלויה גם בשטח הניקוז שלו. צמצום אזור הניקוז מקטין את שטף המים הזורמים בנהר ואת יכולתם לשחוק את פני השטח. כך, צמצום אזור הניקוז יוצר פני שטח גבוהים בעלי תבליט שטוח.

ההתנגשות המתמשכת של הודו באירואסיה גורמת, נוסף להתרוממות ההימאליה והרמה הטיבטית, גם למעוותים נרחבים אחרים של קרום כדור הארץ. המעוותים הללו גורמים לנדידה של קווי פרשות מים ולשביית נחלים באופן המשאיר חלק מהיובלים עם שטח ניקוז מצומצם במיוחד. באזורים אלו מתפתחים פני שטח בעלי תבליט שטוח. לפיכך, אם התאוריה של גורן ועמיתיה נכונה, פני השטח בעלי התבליט הנמוך באזורים הגבוהים של השוליים הדרומיים־מזרחיים של הרמה הטיבטית לא משמרים טופוגרפיה עתיקה, אלה נוצרים על ידי עיצוב ומיתון נוף מתמשך בתגובה לשינויים במבנה המרחבי של מערכות הניקוז האזוריות.