הקמפיין של אלמה דישי לטריומף הוא סנונית ראשונה לאהבה עצמית

אם בחירתו של בית קלווין קליין בדוגמנית שמייצגת רוב נשי מוחץ עוררה בעולם סנסציה, הרי שביצתנו המקומית זכתה לסערה בכוס תה עם שניים סוכר. אלמה דישי, הכוכבת הבלתי מעורערת בסדרה הממכרת "איש חשוב מאוד", קטפה קמפיין ראשון: לא לנעלי נוחות, לא לתחבושות ריחניות ולא לקורנפלקס מחיטה מלאה, כי אם לקולקציית ההלבשה התחתונה של טריומף. גם אצלנו קרה תהליך דומה לזה שהתרחש בעולם עת העזה דוגמנית במידה 44 לדגמן נשיות תקינה: גבות הורמו, פוסטים שוחררו ואייטמים מיהרו לנתח את הבחירה בדישי – אישה אמיתית לחלוטין שהמדיה נוהגת לכנות ללא בושה "שמנה" – לקמפיין הסקסי.

אם נתעלם לרגע מהביקורת המגעילה שנכתבה על הנושא ב"ישראל היום" (שהוכיחה שביקורות קשות על נשים נשמעות דווקא מנשים, שבמקום לברך על סנונית קטנה שאולי תאפשר לנו בעתיד להשתחרר מדימויים מצמצמים ומדכאים מתעקשות לשמר מציאות חולנית שבה הגוף הנפלא שלנו הוא גם האויב הגדול שלנו) – נראה שהתעשייה מתחילה להבשיל לנשים בשלות. ישבתי לא אחת בתצוגות של הלבשה תחתונה ומעולם לא הבנתי את הבחירה בדוגמניות דקיקות שלא מצליחות למלא את החזייה ואת התחתונים בבשר. כלומר, יש נשים שנולדו רזות ושהתבגרו רזות וגם הן רוכשות הלבשה תחתונה; אך חזיות, שנועדו לתמוך בשדיים, זקוקות, אהם אהם, לשדיים.

טריומף. צילום: דודי חסון

בארצנו הים תיכונית שבה מרבית הנשים נראות כמו אלמה דישי – הווה אומר לא בלונדיניות עם חזה שטוח וישבן שנראה כמו המשך ישיר של הגב – היינו מצפות שקמפיין בכיכובה של דישי יחלוף לידנו בטבעיות. הרי היא הדבר הכי חם עכשיו, ומן הראוי שחברה מסחרית תניח עליה את היד כדי לנצל את מניותיה הרותחות. אך הבאזז סביב הקמפיין לא נובע מההכרה בכך שדישי היא ה"איט וומן" של הרגע, אלא מהעובדה שמישהו שם למעלה במגדלי חברות הפרסום החליט לאהוב אותנו. כי ממש כמו בתפוצות, גם לנו קשה לשחרר את ההרגל המגונה הזה של צפייה בפוסטר ענקי של בחורה שאין לנו שום דרך להזדהות איתה, להרגיש חרא על כך שלעולם לא נוכל להזדהות איתה ואז לרוץ למעצב השיער, לדיאטנית ולפלסטיקאי בניסיון נואש להזדהות איתה בכל זאת, בכוח.

קשה לנו להתמודד עם קמפיין שמציג, בשיא הנונשלנט ומבלי להתנצל, מודל שפוי של נשיות. שבאמצעות אישה מוכשרת מוכיח שיש המון סוגים של מבני גוף, ושהם לגיטימיים, יפים, סקסיים ולא תאמינו – אפילו יכולים למכור. זה קצת מפחיד באמת, שהרי זה יאלץ אותנו להביט במראה בעודנו חצי עירומות ואולי קצת לאהוב את עצמנו. ואם נאהב את עצמנו, מה נעשה עם כל הזמן הפנוי שיתפנה לנו ממכוני השיזוף, משיעורי הספינינג ומההלקאות העצמיות?