הרצל אמר: כמה מחזון המדינה של הרצל הצלחנו להגשים באמת?

כל זמן הוא זמן טוב לבדוק כמה מהחזון של החוזה הוגשם כפי שהוא באמת התכוון. הוא אגב, דווקא התכוון שניהנה משנ"צ

כולל מרפסת דו מפלסית. בנימין הרצל
כולל מרפסת דו מפלסית. בנימין הרצל
5 בפברואר 2017

יום עבודה מקוצר

"בשלוש וחצי שעות רצופות יכול אדם בריא לבצע עבודה מרוכזת מרובה. לאחר הפסקה של שלוש וחצי שעות – אותן הוא מקדיש למרגוע, למשפחתו, להשתלמותו המודרכת – הריהו שוב רענן לחלוטין. כוחות עבודה כאלה יכולים לחולל פלאות" ("מדינת היהודים")

לעתים נדמה שחזון המדינה היהודית שימש את הרצל רק כתירוץ במשימתו לעבוד קצת פחות קשה. הרצל, שכעיתונאי וינאי ודאי טורטר כפרילנסר נואש מעבודה לעבודה, היה מוטרד כל כך ממספר השעות שהיהודים יעבדו במדינתם עד שחשב לסמן אותן בדגל המדינה. ב"מדינת היהודים" הוא מרחיב על תוכניתו לחלק את יום העבודה לשלושה חלקים בני שלוש שעות וחצי: עבודה, מנוחה וסשן עבודה נוסף. התוכנית הייתה מיטיבה עם כל מי שאוהב למשוך את ארוחת הצהריים עד למצב שבו כבר לא נעים לו לחזור למשרד, אך מחמירה עם מי ששומר את הערב המוקדם לג'וגינג בחברתו של שייק חלבונים בוצי. במקום שנהיה אור לגויים וננהיג יום עבודה קצר המכבד את אנושיות העובדים – בחרנו להעתיק את ימי העבודה הבלתי נגמרים מבעלי בריתנו מעבר לים, כך שגם בשעות הערב המאוחרות מצופה מאיתנו להשיב למיילים טרחניים.

דמוקרטיה מונרכית

"הדמוקרטיה ללא משקל הנגד המועיל של מונארך מפריזה גם לשבט וגם לחסד, מביאה לידי להג פארלאמנטים ולקטגוריה מכוערת של פוליטיקאים מקצועיים" ("מדינת היהודים")

כיאה לנביא מחונן, הרצל ידע עוד בשלהי המאה ה־19 שדמוקרטיה אמיתית לא תהלום את מדינת היהודים. במקום לייצר דמוקרטיה חיוורת שבפועל תישלט על ידי בעלי ההון או משפחות מלוכה מטעם עצמן (גם אם מדובר במשפחתו של ראש הממשלה עצמו), הוא הציע כבר מן ההתחלה לקיים רפובליקה אריסטוקרטית המבוססת על מוסדות מונרכיים. במדינה של הרצל משפחת נתניהו הייתה זכאית לאספקות השמפניה והסיגרים מתוקף החוק, ובתמורה היינו נפטרים מ"פוליטיקאים מקצועיים" נוסח דוד ביטן, שכל תפקידם בכנסת הוא הגנה על הזכויות המלכותיות הבלתי מוסדרות של ראש הממשלה.

דודו מי?. בנימין ושרה נתניהו. צילום: GettyImages
דודו מי?. בנימין ושרה נתניהו. צילום: GettyImages

שפה

"הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?" ("מדינת היהודים")

בהתנשאות אופיינית לאדם שהרשה לעצמו לחזות מדינה שלמה, לא העלה הרצל בדעתו שאבותינו יצליחו ללמוד את השפה העברית על בורייה. בחזונו הוא כבר משלים עם כך שכל עלייה תשמור על שפת המקור שלה, ושמבחינה זו תדמה מדינת היהודים לשווייץ. בקנטון רמת גן הייתם מזמינים סביח בעיראקית־יהודית, בבתי קפה של פלורנטין עושים את טריוויית סוף השבוע ביוונית ועל הספסלים בשדרות רוטשילד מרכלים זה עם זה בגרמנית. כל זה נשמע לו פחות מסובך מלהזמין כרטיס רכבת ("אפשר־כרטיס־לרכבת?"). מדינתו של הרצל היא במידה רבה גם מדינתו של רון כחלילי ושאר קברניטי שיח הזהויות המבכים את מדיניות כור ההיתוך המפא"יניקית.

דת

"לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים" ("מדינת היהודים")

בכל הנוגע למקומה של הדת בפוליטיקה הישראלית לקה הרצל במחשבות שווא רדיקליות (והדבר היחיד שאפשר לזקוף לזכותו הוא שיאיר לפיד בעצמו התפכח מחזיונות דומים רק לפני שלוש שנים). בדמיונו של חוזה המדינה הדת בישראל לא תשמש כיותר ממחווה פולקלורית להיסטוריה היהודית, וכל פעילותה אמורה להיות מרוכזת במוסדות ייעודיים ("צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל הערכתה כלפיהם, אל להם להתערב"). במדינתו של הרצל המפלגות החרדיות לא היו קיימות, נישואים אזרחיים היו מעוגנים בחוק והכפייה הדתית לא הייתה רודפת אותנו עד ללב תל אביב.

צבא

"מדינת היהודים אמורה להיות מדינה ניטרלית, אין היא זקוקה אלא לצבא קבע" ("מדינת היהודים")

ב"מדינת היהודים" תוהה הרצל אם למקם אותנו בפלשתינה או בארגנטינה. התהייה כשלעצמה מעידה על הבנה קלוקלת של המזרח התיכון, שהרי בפועל ההכרזה על מדינה יהודית גררה מלחמה עם כל צבאות האזור. במדינתו של הרצל, אם כך, היינו פטורים מגיוס חובה (ואיפה עוד אפשר היה להטריד מינית ולירות במחבלים מנוטרלים?), והצבא היה מורכב רק מבני אוכלוסיות חלשות שזו תקוותם היחידה להתקדם בסולם החברתי. בכל זאת מדובר במדינה העדיפה עשרות מונים על מדינה שמגדירה עצמה ביחס לחוויה הצבאית ("ישראלי אמיתי לא משתמט"), ושאפילו הקולנוע שלה משמש רק כעוד נתיב לפורקן חוויות פוסט טראומטיות.

צבא הגנה ל־3>. צילום: Shutterstock
צבא הגנה ל־3>. צילום: Shutterstock

יחסי ערבים־יהודים

"'אלוהים, איזה דברים מוזרים יש לך בראש!', אמר רשיד. 'היהודים עשו אותנו עשירים יותר, מדוע שנכעס עליהם? הם חיים איתנו כמו אחים, מדוע שלא נאהב אותם?'" ("אלטנוילנד")

עוד במסגרת הדחקת השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, הרצל של "אלטנוילנד" היה משוכנע שמדינת היהודים, שתלבש אופי אירופי למהדרין, תיטיב עם תושבי הארץ מבחינה כלכלית ועל כן תתחבב עליהם במהרה (דפוס חשיבה אוריינטליסטי שלא היה זר לתקופתו). במדינת היהודים של הרצל מחבקים הערבים את היהודים היורדים מאוניות הנוסעים כמו בפרסומת לקו משפחתי של סלקום, וכל לילה בשנה נראה כמו מסיבה של חן אלמליח באנה לולו. אז איפה לעזאזל טעינו?

נדל"ן

"היהודים העשירים, הנאלצים היום להסתיר את אוצרותיהם מתוך פחד והמקיימים את מסבותיהם באי נוחות מאחורי וילונות מורדים, יוכלו שם ליהנות באין מפריע" ("מדינת היהודים")

הרצל לא רק חזה את מדינת היהודים – אלא חזה גם את מצוקת הנדל"ן שלימים תכרסם בכלכלתה. לשם הוא כך הוא קרא להקמת מעונות פועלים ודירות לבורגנים זעירים במחיר אחיד (שינוהלו על ידי "החברה היהודית", החלופה הסקסית לעמידר), ויהודים שהפרוטה בכיסם יוכלו להזמין דירות אחרות מאדריכלים פרטיים ולקיים את מסיבות החשק שלהם ללא הפרעה, בניגוד לארשת הצנועה שנכפתה עליהם בגולה (מכאן כבר נסללה הדרך לקמפיינים האחרונים של גינדי החזקות). עם הרצל היה לנו דיור ציבורי בר קיימא ופטור מבעלי דירות נכלוליים המנצלים את השוק הפרוץ כדי למרר את חיינו; במקביל – אפילו האייל גולנים והאהוד ברקים של העיר היו יכולים לנקר עיניים במעלה מגדליהם, וכולם היו יוצאים נשכרים.