יוצרים כותבים

יובל מנדלסון הכין רשימה שבה טמונה משמעות החיים. בערך

מעטים יודעים, אבל יובל מנדלסון הוא לא רק מוזיקאי אדיר, אלא גם מורה לאזרחות, אמן דמיקולו ואובססיבי לשואה. בקיצור, ביקשנו שיכתוב לנו משהו

יובל מנדלסון (צילום: גוני ריסקין)
יובל מנדלסון (צילום: גוני ריסקין)
5 בספטמבר 2019

אזרחות

זה ארבע שנים שאני מלמד אזרחות ברמת גן. לא רק מלמד, גם מגיש לבגרות. אני יודע להסביר את ההבדל בין חסינות דיונית לחסינות מהותית, לפרק את הסטטוס קוו לגורמיו ולאכול את הראש בשיעור כפול על הצהרה 181 של האו"ם. כאזרח אני חרד לגורל הדמוקרטיה שלנו, אבל כמורה אני עושה מזה פינה קולדה ומגיש לכיתה עם דובדבן לקישוט.

בני בגין

יש לי קראש על בני בגין. לפני השינה אני קורא שוב ושוב ב"קווי עימות", אסופת מאמרים שפרסם ב־1993 בהוצאת ידיעות ובלילה אני חולם עליו חלומות (שאני לוקח אותו טרמפ, שאנחנו קונים פיתות במחנה יהודה, כל מיני). אני אוהב איך שהוא מתנסח ואת ההשתנקויות והכחכוחים שהוא מכניס בתוך משפטים ארוכים, בנויים לתלפיות. עבורי כאיש שמאל, בגין הוא יריב אידיאולוגי ראוי, אבל באווירה הציבורית של היום גם בגין כבר הפך לשמאלן בן שמאלן.

גרג סאמנר

בשנות ה־90 המוקדמות אחותי הגדולה ואני היינו מצופיה האדוקים של "נוטס לנדינג", אופרת הסבון האמריקאית ששודרה בכבלים בערוץ המשפחה. הדמות האהובה עליי הייתה של גרג סאמנר, הנבל השרמנטי עם השלייקעס והסיגר. בסדרה היה לו רומן עם פייג' בגילומה של ניקולט שרידן, וכילד בן 10 היא הייתה האישה היפה ביותר שראיתי. אחותי בטח עוד זוכרת איך הייתי מחקה אותו מוצץ את קצה הסיגר וקורא לפייג', עם פ' דגושה במיוחד.

דב חנין

אני גר בצפון הישן של העיר, בשכנות לחבר דב. פעם כמעט דרסתי אותו בפינת הרחובות אנטיגונוס ולואי מרשל. להגנתי ייאמר שהוא לא הסתכל ימינה ושמאלה, להגנתו ייאמר שזה היה במעבר חצייה. היה זה ברקס מפואר. כך או כך, כשבתי בלה הייתה בת שנה ואמרה "תחתונים", זה נשמע כמו "דב חנין".

המסע לפולין

שם הלהקה שמלווה אותי בהופעות והקלטות כבר שנתיים. חברים בה אסף תלמודי, אור אדרי ונדב לוזיה, ולנצח אהיה אסיר תודה על שהשיבו לי את נעוריי. החודש הוצאנו את אלבומנו הראשון שנקרא, בפשטות, "יובל מנדלסון והמסע לפולין". מי ייתן ורבים יבואו אחריו.

יובל מנדלסון (צילום: גוני ריסקין)
יובל מנדלסון (צילום: גוני ריסקין)

ורנר הרצוג

כמתנת יום הולדת קיבלתי מארז מסרטיו של הבמאי הגרמני ורנר הרצוג. אני עוד נאבק להשלים את הצפייה כי יש משהו תלוש ואקסצנטרי בסרטיו, בייחוד במוקדמים, שבהם מככב קלאוס קינסקי הפסיכי. למרות זאת, ואולי בזכות זאת, ורנר הרצוג הוא השראה גדולה עבורי והיצירות שלו מציתות את הדמיון. אני גם אוהב את סרטיו התיעודיים ואת הקריינות האנגלית־גרמנית הנוקשה שלו, שתמיד נשמעת קצת פרוורטית.

זאב

בני בן החצי שנה. גודלו כשל כיכר לחם. לבן ואחיד. לא פרוס. אנחנו לא פורסים את ילדינו. כשחזרנו מבית החולים קראה לו בלה זוזו, ומאז הוא זוזו. כשאומרים שהוא דומה לי הלב מתרחב.

חתולים על סירת פדלים

סרט באורך מלא, 88 דקות שבו שימשתי כבמאי, תסריטאי ושחקן משנה. הוא יצא ב־2012, בתקופה שנמאס לי ממוזיקה וחשבתי להמציא את עצמי מחדש כקולנוען גרילה עצמאי. הסרט זכה לשבחי הביקורת ונפל חזק על התחת בקופות. כנראה שהקהל לא היה בשל למהתלת גור עם חתולים מוטנטיים שעולים מן הירקון ונקניקיות זוגלובק בתור מעיים שפוכים. מסט הצילומים לא לקחתי מזכרת מלבד מעצבת התלבושות, לימים אשתי ואם ילדיי.

טינופת

בימים שלפני "מחוברים" שודרה בכבלים של הוט תוכנית הפאנל הזאת שנמניתי עם משתתפיה. עבר מאז עשור וזאת עדיין העבודה הכי נחמדה ומשתלמת שהייתה לי. זה היה מין גלגול של "אין עם מי לדבר" עם יאיר גרבוז והיינו יושבים שם – דנה מודן, ניסן שור, דינה סנדרסון, דרור נובלמן ואסף תלמודי, שותים, מעשנים, מתווכחים וצוחקים. אלה היו הימים.

יובל המנוול

האלטר אגו שלי שנולד כפינה בתוכנית הלייט נייט המנוחה של גורי אלפי. בכל שבוע הייתי בא עם שיר ילדים חדש שכתבתי לבתי, שהייתה אז תינוקת. הקונספט נשען על הפער שבין השירים המלודיים והקליטים לתכנים הקשים והקודרים העוסקים במלחמות, מחלות, נשק גרעיני ושואת יהודי אירופה. עקבו הביקוש יצאו השירים באלבום ("יובל המנוול: שירים לבלה") ואפילו בקלטת ילדים מוזרה שנראית כמו החינוכית על מתאדון.

כלב

"יש לי כלבה,
כלבת דם.
קראתי לה לפה,
והיא הלכה לשם".

שירי זה, בסגנון יהודה אטלס, מספר את הסיפור כולו. כלבתנו בורקא שוקלת 50 ק"ג והיא ללא ספק היצור המטומטם ביותר עלי אדמות. בימים היא טוחנת ניירות טואלט ובלילות מסתערת על חתולים בשכונה. גם לבלה כבר נמאס והיא מאיימת עליה שנשלח אותה לקיבוץ. בורקא בתגובה מכשכשת בזנבה. הספרות המקצועית נותנת לה עוד שנתיים, נמתין בציפייה.

יובל מנדלסון (צילום: גוני ריסקין)
יובל מנדלסון (צילום: גוני ריסקין)

לנה

בקיץ ליוויתי את תלמידיי למסע לפולין. זה אומר שאני חבר לפחות בשתי קבוצות ווטסאפ בכותרת זו. ישבנו בטרבלינקה במעגל ודיברנו על טבע האדם (האם הוא טוב? רע? אולי ניטרלי כמו שווייץ?) כשלפתע פתאום עבר אדם, שערו לבן וצעדיו כבדים, אולי כבן 70, והוא קורא: "לנה! לנה!". היה בכך משום גסות רוח, כמובן. ככה צועקים במחנה השמדה? אבל האיש בשלו: "לנהההה! לנהההה!". תלמידיי מופתעים, נבוכים ומתחילים להתלחשש ביניהם. מבט נוסף באיש הבהיר לי: לנה לא שומעת, לנה לא תשמע. היא עלתה השמימה דרך הארובה. זה היה מוזר ודפוק ומצחיק ועצוב. זה היה המסע לפולין.

מנדלסון

השושלת המשפחתית שלי מתחילה בגרמניה עם משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה, עם נכדו, המלחין המומר והנודע פליקס מנדלסון, עם אדולף מנדלסון שהיה בעלים של מפעל משגשג לצמיגים, ומשם לרומניה עם סבא שלי, עו"ד מוריס (אבנים בכליות) מנדלסון, ועם אבא שלי האהוב – עו"ד מיכאל מנדלסון ושות'. והנה אני, חקלאי ואיש משפחה, ובני זאב מיכאל שיגדל ויהיה רופא עיניים או סרבן שטחים.

נורמן שוורצקופף

ב־1991 אספתי מדבקות של מלחמת המפרץ. מילאתי את כל האלבום בדי עמל ורק מדבקה אחת חסרה לי. זו של הגנרל האמריקאי הרברט נורמן שוורצקופף, מפקד כוחות הקואליציה בזמן המלחמה. את כל חסכונותיי שרפתי במרכז המסחרי של קריית קריניצי על חבילות של מדבקות. מסוקי אפאצ'י, מסוקי קוברה, משגרי סקאדים וטילי פטריוט. אבל איפה נורמן שוורצקופף? הוא חיכה שם בחבילה האחרונה, עם שיער מסורק הצדה ומבט בוטח בעיניו. איזה גבר.

סטיבן מלקמוס

המוזיקאי החי שהכי עושה לי את זה. מלקמוס הוא סולנה של להקת פייבמנט שבתחילת המאה פצח בקריירת סולו מפוארת לא פחות, מלווה בלהקתו הג'יקס. אני אוהב לחשוב על עצמי, הקטון, כמקבילה העברית שלו, עם שייגעצ בתפקיד פייבמנט והמסע לפולין בתפקיד הג'יקס. הוא גיבור גיטרה במובן הכי זרוק ומשוחרר, לא וירטואוז נודניק וסינגר סונגרייטר חכם ונונשלנטי. ראיתי אותו בבארבי ונסעתי אחריו לדבלין וברלין. בשנה הבאה פייבמנט מתאחדים בפורטו ואני כבר אוסף גרוש ללירה.

(הדרך ל) עין חרוד

עמוס קינן ידע בדיוק לאן זה הולך – מלחמה, גירוש, הפיכה צבאית, מצור על תל אביב. לא ירחק היום. הם יתחילו עם הערבים ואחר כך יתפנו לשמאלנים. ככה זה יעבוד. קודם יטפלו באויבים מבחוץ ואז באויבים מבית. קינן פרסם את הדיסטופיה שלו ב־1984, לפני 35 שנים, והיא רלוונטית ומבהילה מתמיד.

פיינט

מעטים יודעים זאת אבל לבד מהיותי מוזיקאי, מורה, חקלאי ואיש ספר, אני גם אמן פלסטי שמצייר ציורים בתוכנת הפיינט המצורפת לכל הגרסאות של ווינדוז. בימים אלה אני שוקד על תערוכה תחת הכותרת "מי ומי ברייך השלישי" ובה משחקי מילים סביב שמותיהם של ארכי נאצים יימח שמם וזכרם. לדוגמה: אייכמניות, הרי ההימלראיה ועוד. בעבודותיי אני מושפע מאסי דיין, מיאיר גרבוז ומאמי – הציירת דורית מנדלסון שקנתה לי את המחשב והכניסה אותי לביזנס.

צוואר במי ומי

המנה הכי טובה בעיר היא עדיין סטייק צוואר לבן בצלחת במי ומי, עם חומוס קטן בצד ובקבוק סודה. אולי הם יעשו את הקייטרינג בתערוכה של "מי ומי ברייך השלישי".

קו קלופס קלאן

יש לי רעיון אדיר לקומיקס. סיפורו של קלופס מדבר עם כוחות על שמסתנן לשורות הקו קלוקס קלאן בסוף המאה ה־19 כדי למוטט אותו מבפנים ולבער את נגע הגזענות לפני כניסת השבת. ספייק לי עשה סרט דומה על בלש שחור שחודר לתוך הארגון וזה היה נחמד אבל קצת שטאנצי. אצלי מדובר ברולדת בשר עם ביצה קשה באמצע שהיא בעצם מקור הכוח של הקו קלופס קלאן. בקיצור, זה הולך הרבה יותר רחוק.

רשת ב'

יש שני סוגי אנשים בעולם – כאלה שאוהבים מוזיקה ברדיו וכאלה שמעדיפים דיבורים. אני נמנה עם הסוג השני. זה מתחיל בבוקר עם קלמן וליברמן החמודים (לעתים נדירות אני קם מספיק מוקדם בשביל אריה גולן), דרך קרן נויבך ומלחמותיה בטחנות הרוח, יומן הצהריים עם אסתי פרז והגילטי פלז'ר שלי – "מרחאבית", התוכנית לענייני ערבים שמגיש ערן זינגר. כיף לא קטן הוא לחפש חניה בלילה תוך האזנה ליעקב אייכלר עם בדיחות הקרש שלו והסיפורים מהשטעטל.

שייגעצ

פרחח, פושטק. כינוי שדבק בי ושם הלהקה שהייתה לי הזכות להוביל בין 1999 ל־2011. 12 שנים, כמספר שבטי ישראל. שייגעצ הוא שמי השני. אחרי פירוק הלהקה היו שנים שבהן הרגשתי שהברכה הפכה לקללה. מיעטתי להופיע עם שירי הלהקה. זה מזמן מאחוריי והיום אני מנגן כל מה שהקהל מבקש לשמוע. אם אני זוכר את האקורדים, ואני בדרך כלל זוכר. אפילו המילה "איחוד" כבר לא נשמעת כמו מדע בדיוני.

תלמודי, אסף

חברי הטוב ושותפי ליצירה. ביתו ביתי ופתו פתי. משמש כמזכיר הכללי של המסע לפולין וכל מי שקרא קצת על ברית המועצות יודע מה חשיבות התפקיד. באתי אליו לפני ארבע שנים בתקופה של דשדוש מקצועי והוא העמיד אותי על הרגליים ויישר לי את הגב. הוא מעשן יותר ממני, אגב. גם אשתי. אני אוהב להקיף את עצמי בכאלה. הם גורמים לי להרגיש בריא.