התבגרות

לפני זמן מה, כתבתי כאן טור על שני ילדים שאיחרו לחזור הביתה בערב שישי, והלכו סביב סביב בגינה בעודם משמיצים בת אחת ושמה שיראל שניצחה אותם בכדורגל, והם נידמו בעיני, אז, למיליון ילדים אחרים שהחיים טרם טרפו להם את המוח, שעסוקים עדיין בדברים החשובים באמת (כדורגל, בנות, חברים), הולכים ומדברים ואינם משגיחים בחושך היורד סביבם, כמו פו הדב וחזרזיר ביער ת"ק־על־ת"ק פרסה. ולא הייתי נדרש אליהם, לשני הילדים הללו,

לולא השבוע נתקלתי בהם שוב, מקץ שלוש שנים, באותה גינה חשוכה שנשארה, עדיין, המקום הכי מרגש ביד אליהו אחרי שמונה בערב, רק שעכשיו הם כבר בני… אחת עשרה? שתים עשרה? אבל מישהו האכיל אותם הורמונים כי הקטן הוא כבר בריון מוצק עם חתימת שפם, והגדול /נהיה שרוך כה ארוך שאם לא הייתי יודע שהוא קטין הייתי תוהה באיזו יחידה הוא משרת. והם מעשנים, שניהם: הארוך מעשן ג'וינט ריחני כמו כיס במכנסיו של סוחר טלגראס, והשני סיגריה אלקטרונית המעלה ענני כבוד עצומים, בריח שירותים כימיים באמצע שדה תותים,

והגבוה אומר לנמוך: "דווקא הייתי בעד קרואטיה."
"אחרי מה שהם עשו בשואה?" עונה חברו.
"מה הם עשו בשואה?"
"הם היו נורא רעים."
"טוב, מי לא היה רע בשואה," אומר הגבוה ולוקח עוד שכטה. "למה, הצרפתים יותר טובים?"
"בן דוד שלי היה בפריז," אומר חברו ושואף עוד ענן תותים. "הוא אומר שהכל ערבים שם."
"כן, זה ידוע," הסכים הגבוה והם השתתקו, ושיעממו אחד את השני, והיה די ברור שילדותם הסתיימה: מקץ שלוש שנים, מוחם התמלא בכל המוץ והתבן הישראלי האפשרי, בכל תוגת המובן מאליו (שהיא בדיוק כמו שמחת המובן מאליו; בניגוד למצבי תודעה אחרים, המובן מאליו אינו מבדיל בין תוגה לשמחה, הוא שם רק כדי למנוע מהמוח לקלוט אינפורמציה חדשה),

וכבר חשבתי לקום וללכת אלא שאז, מתוך החושך, הופיעה לפתע שיראל המיתולוגית – אותה נערה שלפני שלוש שנים הכניסה להם שלושה גולים (אחד מהם בין הרגליים), ואמרה: "זוזו." הם צייתו לה ופינו את הנדנדה. והתיישבו על הספסל ליד. היא התנדנדה בשתיקה שתי דקות, ובסוף אמרה לגבוה: "תביא לעשן."

הוא הביא לה,
והיא שאפה את הג'וינט עמוק לריאות, ונשפה, והמשיכה להתנדנד. שניהם הביטו בה מוקסמים. לבסוף הנמוך השרירי אזר עוז ושאל, "בעד מי היית בגמר?"
"בעד אף אחד."
"אז במונדיאל בכלל?" שאל הגבוה.
"אף אחד," אמרה ולקחה עוד שכטה, מנסה לא להשתעל.
"לא אכפת לך המונדיאל?" שאל בפליאה הגבוה.
"לא אכפת לי כדורגל," אמרה.
הם הביטו בה בתדהמה.
"אח שלי נסע ללוס אנג'לס," אמרה, כאילו זה מסביר משהו.
"אבל היית מה זה טובה," אמר הגבוה.
"בסדר, אני בת, מה זה יעזור לי בחיים."
"כדורגל זה לא בשביל לעזור בחיים," אמר הגבוה.
"אז בשביל מה זה?"
"בשביל…" אמר הגבוה, אבל נדם. ואז נזכר בערגה: "איזה בננה היתה לך, יא וואראדי."
"הבעיטת בננה זה אח שלי לימד אותי!" אמרה בגאווה. "אבל עכשיו הוא באל.איי, יש לו חברה אמריקאית. קוראים לה ג'סיקה. היא כזאתי מעפנה, הכל אצלה יס האני, יס האני, הכל מזויף, והיא לא מבינה אותו בשיט. פעם הוא ניסה ללמד אותה בננה, היא בעטה ברצפה ועיקמה את הבוהן. אין, הוא אבוד, הוא כבר לא יחזור."
היא לקחה עוד שאיפה, השתתקה, בהתה בחשיכה עוד קצת, ואז קמה ואמרה: "יאללה, אמרה, יש לי מחר הור…" אבל עצרה באמצע, ולא המשיכה את המלה. ועזבה. ורק אחרי כמה דקות, אחרי ששניהם המשיכו לעשן בשתיקה, האחד את הג'וינט והשני את ענן אדי התות, שאל הנמוך: "מה זה הור?"
"לא יודע," אמר הגבוה. "בטח משהו של בנות. לא ראית איך היא התביישה?"
"ראיתי, ראיתי," אמר הנמוך, אבל הוא לא ראה כלום.