מתחת לעור: התערוכה הגדולה ביותר שהציג Know Hope בתל אביב
בתערוכה חדשה אמן הרחוב Know Hope מאמץ קנבס חדש לגמרי - גופם של אנשים זרים
We Lost Nothing. שלוש המילים האלו נצרבות במביט בעבודות התערוכה החדשה של אמן הרחוב Know Hope, שנפתחה בחמישי (26.3) בגלריה גורדון. מילולית נטען שכלום לא אבד, אבל חוסר שקט ממלא את המשפט. כלום, ועדיין איבדנו, הפסדנו. הכפילות השלילית מתעתעת והציפייה, גם אם מדובר בציפייה לאבד, מתבדית. מה שנותר ומהדהד הוא ריק אימתני וכואב. אף שהעבודה נוצרה בגרמניה, בזמן הפסקת האש שלאחר המלחמה בקיץ האחרון, בשבילי היא שרטטה בקווים מדויקים את העצם המעיקה שמערכת הבחירות האחרונה הותירה בגרון. ציפייה אמורפית שהתבדתה, וסופה בתחושת אובדן של מה שכלל לא היה שם.
פרשנות סובייקטיבית היא אחת הסוגיות שהתערוכה "Truth and Method", מתעכבת עליהן ומתעצבת בזכותן. מה קורה במפגש האדם עם האמנות ברחוב? אילו מטענים חדשים וקונוטציות הוא מוסיף ליצירה כשהוא נפגש עם מילים שנכתבו על קיר במרחב מסוים? אולי הוא בעצמו הופך לחלק מהיצירה? בתערוכתו הגדולה ביותר בתל אביב עד כה, Know Hope מרחיב את גבולותיה של האמנות שמתרחשת מחוץ למוזיאונים והגלריות.
כל אחת מהעבודות שנאספו מורכבת משלושה חלקים – באחד מופיע כיתוב שנחקק במרחב ציבורי, בשני מקועקע אותו הכיתוב על גוף אנושי, ובשלישי מופיעה הדמות המוכרת מארכיון האמן, במעין התכתבות עם שני החלקים האחרים של העבודה. דווקא מהדמות הזו Know Hope מנסה להתרחק בתערוכה הנוכחית. "לאורך השנים, ניכסתי באיזשהו אופן את הדימוי הזה, וכשאני יוצר משהו עם הדמויות האלו במרחב הציבורי, הסיטואציה נעשית מראש מאוד מוגדרת", הוא מסביר כשנשאל על הכיוון החדש שהתערוכה מסמנת.
"כשאדם רואה עבודה שהוא יודע שהיא של אמן מסוים, האינטראקציה היא בין האמן לצופה. זה מקום בעייתי לאמנות שממוקמת במרחב הציבורי. בתערוכה הזו יש התבוננות משותפת של הצדדים, כל אחד יכול להביא אל היצירה את המטען האישי שלו, או להיות מושפע ממה שקורה באותו רגע מסביב. המטפורות החזקות הן במציאות שמקיפה אותנו, כל מיני רגעים אנושיים שאנחנו רואים בחיי היומיום ואנחנו חלק מהם באופן מודע או לא. בגלל שזה מרחב ציבורי, יש פתח לאינסוף סיטואציות ודימויים שיכולים לעלות בזמן אמת. בחרתי להתמקד בזה וקצת להתרחק מהמקום הדידקטי של ציור שמדבר על משהו".
הבחירה הזו הובילה את Know Hope לתהליך יצירה שעבר גלגולים רבים בחצי השנה האחרונה. כל האנשים שהשתתפו בעבודות המוצגות בתערוכה היו זרים לו לפני שהפכו לחלק מהיצירה. "עבודות חוץ הן זמניות. קעקועים נובעים ממקום פיזי או מחשבתי מסוים – מישהו שאתה רוצה להיות, משהו שאתה רוצה לשמור איתך. הגוף משתנה, הקעקועים משתנים, מתעוותים, הזיכרון מיטשטש. יש פה משהו דינמי שהוא תהליך אורגני ומאוד אמיתי", הוא מסביר. "התהליך היה די מטורף מבחינה אנושית ורגשית – מהשיחה שלפני, דרך הקעקוע, שאותו עשיתי בעצמי בלי מכונה, רק עם מחט סטיק אנד פוק, שיטה שנוהגים להשתמש בה בדרך כלל בין חברים. רציתי להשאיר את זה אישי".
מה קורה במעבר של הטקסט מהקיר אל הגוף?
"אנשים, לעומת מקירות, הם אינטראקטיביים, נעים. הקעקועים כאן היו כמו שמות שניתנו במובן מסוים, מלאים בדינמיות. אני מנסה לשחרר את הדימויים, להחזיר אותם לחיים האמיתיים. יש כאן התערבות מסיבית כי אני כותב על קיר ומקעקע גוף, אבל בסופו של דבר זה גם לא קשור אליי. הנרטיב של האנשים נכנס לתוך הטקסט".