בגוף הן לא מבינות: הפספוס של תערוכות הבוגרים בבתי הספר לאמנות

לאחר שבשנה שעברה תערוכות הבוגרים חגגו על דימויים של גבריות פגומה ושבורה, הפעם המוקד עובר לגוף הנשי. רק חבל שמה שהיה יכול להיות רצף תערוכות פמיניסטיות גולש במקום זאת לקלישאות במקרה הטוב ולמיזוגיניה חסרת מודעות במקרה הרע. ועדיין, חלק מהסטודנטיות ניצבות ראש מעל השאר

פריים מתוך "דם" של אנה אנוש
פריים מתוך "דם" של אנה אנוש
26 ביולי 2017

אם בשנה שעברה שלטו בתערוכות הבוגרים של מחלקות האמנות הגברים הפגומים, הפגיעים והדפוקים, נראה שהשנה הגיעה תורן של הנשים. בכלל נראה שבשנה האחרונה אמנות של נשים ועל נשים זוכה לעדנה מחודשת במחוזותינו. רק חבל שהס מלהזכיר כאן את המילה פמיניזם. נראה שהגוף הנשי מעסיק רבים מהבוגרים והבוגרות השנה, אבל למרבה הצער מדובר לרוב בטיפול שטחי ומביך בנושא: התענגות על הגוף הנשי הפסיבי, הכנוע, המיני וכל שאר הקלישאות המיזוגיניות, שאפשר לעלות על הדעת.

התחושה הזאת בולטת בייחוד במחלקות הצילום בבצלאל, בהדסה ובמנשר. סטודנטים וסטודנטיות שבחרו לעסוק בגוף הנשי (וגם הטרנסג'נדרי) עשו זאת באופן נדוש ונטול כל מודעות עצמית על גבול הפקת האופנה המלוקקת. אחרים נראים כמו העתקים חיוורים או מחוות קלושות לאמנות שנות ה־90 שחגגה את פוליטיקת הזהויות ואת אסתטיקת הגועל והריקבון. אם לשפוט לפי העבודות, ספק רב מאוד אם טרחו במוסדות האלו להעביר קורסים מעמיקים בתולדות האמנות הפמיניסטית.

פריים מתוך "דם" של בוגרת מנשר אנה אנוש
פריים מתוך "דם" של בוגרת מנשר אנה אנוש

בין עבודות הגמר הבינוניות עד המביכות שעוסקות בגוף הנשי, אפשר בכל זאת למצוא כמה פרויקטים בודדים של אמניות ראויות לציון. טל מיכאליס מציגה במוסררה את "אגוספרה", עבודה שמורכבת מפרפורמנס, פיסול וצילום. היא חצבה, חפרה והטיחה חומרים כבדים על קירות ורצפת חלל התצוגה. התוצאה היא מרחב ארכיאולוגי חשוף של התגלות וגילוי גופניים. העבודות של מיכאליס פיזיות, אלימות ומלאות נוכחות. יש בהן הגופניות הנשית של אמניות האדמה החלוצות משנות ה־60 כגון אנה מנדיאטה ורבקה הורן והאגרסיביות הגברית של הפיסול המינימליסטי כגון זה של ריצ'רד סרה. פעולות פיזיות כמו הטחה וחפירה מיתרגמות כאן לביטוי גופני, חומרי וטקסי.

"אגוספרה" של טל מיכאליס
"אגוספרה" של טל מיכאליס

ורדית פרטוש מציגה בשנקר שתי עבודות וידיאו ומיצב שקושרים בין מיתוס בניית הארץ לחולי, נכות ופגימות נשית. ב"עובדות אדמה" מופיעות האמנית ואמה הנכה על רקע נוף חקלאי במושב שבו גדלה בעוד פרטוש מביימת העמדות תיאטרליות ומגוחכות. "אמא שלי גזזת" הוא סרט תיעודי מטופל על מחלת הגזזת וההקרנות שנאלצו עולי צפון אפריקה לעבור. לצדם פרטוש מציגה מיצב פיסולי שנראה כמו אתר בנייה פארטצ'י של קירות בלוקים ויריעות שעשויות מאבקת כביסה וחומרי ניקוי.

"עובדות אדמה" של ורדית פרטוש (צילום באדיבות שנקר)
"עובדות אדמה" של ורדית פרטוש (צילום באדיבות שנקר)

גיל גולדשמיט מהמחלקה לאמנות בבצלאל יצרה מפעל קטן לרקיחת בשמים תחת השם "פרידה ניפל", דאחקה על תנועת הפטמה החופשית הלבנה והפריבילגית. הכוך הדחוס והמחניק שהיא בנתה עמוס בסממנים נשיים סטריאוטיפיים ומצועצעים, אבל הוא רחוק מאוד מהאסתטיקה המלוקקת והנוצצת של תעשיית הבשמים, ונראה יותר כמו מרחב אובססיבי, פסיכוטי ומסריח.

עוד מגמה מבורכת השנה היא מספרן הגדול של הסטודנטיות הערביות במחלקות האמנות בבתי הספר, ולא רק אלו שבצפון כמו באוניברסיטת חיפה ובאורנים. כמובן לא מדובר בתופעה חדשה, אבל נראה שבעבר האמניות הערביות לא הצליחו להתבלט בין שאר הבוגרים. אבל נראה שלאחרונה האמניות הערביות הצעירות מרימות ראש ומצליחות לסלול להן דרך של ממש בעולם האמנות.

אפשר היה לראות את זה בכמה הזדמנויות לאחרונה, למשל בתערוכה המצוינת "קארדיל" שהוצגה החודש בגלריה בנימין ושאורגנה על ידי קבוצה של ארבע אמניות ערביות בוגרות של המדרשה משנה שעברה, סופר מוכשרות. גם בתערוכות הבוגרים מורגשת הפריחה הזאת. שתי בוגרות מוצלחות במיוחד הן חנין מטר ועולא וותד משנקר. מטר מציגה סדרת עבודות ריאליסטיות, דיוקנאות ותקריבי גוף של נשים מוכות או מתות, ציורים שנראים כמו דוח משטרתי ושנעשו בצבעי שמן בשילוב עם לק ציפורניים. וותד בנתה חלל אינטימי ונסתר עמוס באלמנטים אסלאמיים דקורטיביים, שם היא עושה מעשה אסור באסלאם: רוקדת בפומבי.

עבודה של חנין מטר (צילום: אחיקם בן יוסף)
עבודה של חנין מטר (צילום: אחיקם בן יוסף)
עבודה של עולא ותד (צילום באדיבות שנקר)
עבודה של עולא ותד (צילום באדיבות שנקר)

תערוכות הבוגרים חלשות השנה הרבה יותר משנים קודמות וניכר שמרחפת מעל מחלקות האמנות תחושה של פחד וחשש מסתימת פיות נוסח ציור העירום של איילת שקד בשנקר וכרזת נתניהו בבצלאל. אפילו הסערה התורנית האחרונה בתערוכת בוגרי התואר הראשון במדרשה עם עבודותיה של רותם בידס שלכאורה גנבה פריטים מאושוויץ, לא הצליחה לייצר עניין רב. היא הושתקה בזריזות והסיפור התאייד תוך חצי יום. במקרה הזה, אולי עדיף ככה.

המדרשה, בית ברל כפר סבא, נעילה רביעי (30.8)
מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, נעילה ראשון (6.8)
שנקר, בניין עלית, ז'בוטינסקי 8 רמת גן, נעילה שישי (4.8)
בצלאל, קמפוס הר הצופים ירושלים, נעילה שישי (4.8)
מוסררה, הע"ח 9, שבטי ישראל 22 ירושלים, נעילה חמישי (28.7)
הדסה, הנביאים 37 ירושלים, נעילה חמישי (28.7)