"גט": דרמה מסעירה שמוצאת הומור בייאוש

סצנת הפתיחה של "גט" היא וריאציה מהופכת של שוט הפתיחה המהמם של "ולקחת לך אישה", הסרט הראשון בטרילוגיה על משפחה מרוקאית־ישראלית שיצרו האחים אלקבץ. הסרט מ־2004 נפתח בצילום פניה של ויויאן (רונית אלקבץ) שממלאים את המסך. התקריב הארוך של האישה הדוממת מלווה בסימפוניה של קולות גבריים בלתי נראים שמפצירים בה ודורשים ממנה להישאר עם בעלה. אז מה אם היא לא אוהבת אותו. הוא מביא פרנסה, הוא לא מכה אותה, מה עוד היא יכולה לרצות. בסופו של אותו שוט ויויאן נכנעה למצור הגברי, ונשארה עם אלישע.

עשר שנים אחרי כן היא נמצאת בעיצומו של מאבק לקבל ממנו גט. בסצנת הפתיחה באולם בית הדין הרבני הגברים שסביבה נראים ונשמעים מנקודת מבטה, אבל היא עצמה נעדרת מהתמונה. זה דימוי עז לתחושת ההיעדר שתשרה על הסרט כולו, כי בעיני הדיינים האישה אינה מובחנת כישות עצמאית שרצונותיה קובעים. הם אמנם ינסו בדרכם הרפה לאלץ את הבעל (סימו אבקריאן) לתת לה גט, אך כשהוא ידבוק בסירובו, אב בית הדין (אלי גורנשטיין המצוין) יודיע שנמאס לו ושהוא לא רוצה יותר לראות את הזוג הזה. במשך חמש שנים ויויאן מתחננת שוב ושוב שיפריד בינה לבין בעלה, אך הדיין עדיין מתייחס אליהם כאל יחידה אחת.

"גט", המביא את הטרילוגיה לסיומה המסעיר, מתרחש כולו בין כותלי בית הדין הרבני. זאת בחירה מבנית ואמנותית נועזת שמעניקה לסרט תחושה של הווה נצחי, כמו זה שמרגישה ויויאן הלכודה בנישואיה. קירות לבנים, גברים בחליפות שחורות, רוב הזמן זה סרט שחור לבן בצבע (בדומה ל"שבעה"), ורק הנשים מוסיפות מדי פעם כתמי צבע. ויויאן היא אישה סוערת שהפסיביות האגרסיבית של בעלה מוציאה אותה מדעתה, אבל בתיאטרון הקלאוסטרופובי ולעתים גרוטסקי של בית הדין היא נדרשת לשמור על איפוק מכובד, והקונפליקט הזה מעצים את הופעתה של אלקבץ. רק פעם אחת היא מתפוצצת באדום, ואחרי כן היא שבה ומרסנת את עצמה וממשיכה במאבקה הסיזיפי בעזרתו של עורך דינה הנאמן ואולי גם המאוהב (מנשה נוי). שלא כמקובל בדרמות בית משפט, אין כאן סודות כמוסים וגילויים מפתיעים, והשאלות אינן מקבלות תשובות חד משמעיות.

ויויאן דורשת את החופש שלה, וזה צריך להספיק. אבל על פי בית הדין הרבני האמון על ההלכה זה לא מספיק, ולכן מזומנים עדים המאיירים אספקטים שונים של יחסי אדנות במשפחה ובקהילה ("בעלי מפרנס. אני עובדת בחנות, מנקה, מבשלת, מטפלת בילדים") ומוסיפים עוד מסמרים לארונה. כל הדמויות משורטטות באירוניה חדה, והשחקנים מעולים כולם. זאת דרמה טעונה, מסוגננת, עשירה ומתסכלת, כתובה ומבוימת ביד אמן, שמוצאת הרבה הומור בייאוש.

השורה התחתונה: יצירה חברתית ואמנותית מסעירה