האשליה של האנה, או: כך ננצח את הצ'אק פאלמרים של חיינו

אנחנו תקועות במחשבה שנצליח לתקן מבפנים מערכות יחסים נצלניות, שנצליח להגיד "לא" - ואגב כך בולעות את הפיתיון פעם אחר פעם. זה מה שקרה להאנה עם צ'אק פאלמר ב"בנות". הדרך לנצח היא לשבור את הכלים

מתוך "בנות" (צילום מסך)
מתוך "בנות" (צילום מסך)
28 בפברואר 2017

כשהייתי בתחילת שנות ה-20 שלי הייתי במערכת יחסים רומנטית שהייתי מכורה אליה. קבלו תיקון: כבר לא היינו רשמית יחד, אבל היינו ממשיכים להתייזז. זה היה קשר עם קווי אופי נצלניים. אני רציתי הכל: אהבה, מחויבות, בלעדיות, הדדיות, ביטחון – כל הסיפור – והוא לא. הוא ידע שאני מעוניינת ביותר ממה שיכול היה לתת לי, אבל שיחק בי, נהנה מהכמיהה הבלתי מתפשרת שלי אליו. כלומר, שנינו היינו חלשים מדי מכדי לחנוק ולחתוך את התלות הרגשית הזו, למרות שאני, באופן מובן מאליו, הייתי חלשה יותר – כי רציתי ונזקקתי יותר. הייתי מסומאת. שקועה עד צוואר באידאה של הזוגיות לכאורה הזו.

בתוך כל זה, הוא לא היה מתנהג אלי יפה. לא אחת הוא לא היה עונה לטלפונים ולסמסים ממני, היה נעלם ולא מתקשר בעצמו, לא היה מנשק אותי, לא היה יורד לי (בעוד שאני כן הייתי עושה את כל הדברים האלה). העיקרון המנחה של הקשר היה פשוט: לא היה בינינו שוויון כוחות. הוא קיבל ממני מין, חום וחיבה בתנאים שלו, ללא כל סייגים מצדי, בעוד שהערגונות והצרכים המנטליים והפיזיים שלי נדחקו הצידה, ספק הוכחשו. הוא השתמש בי ואני נתתי לו. עד שהפסקתי.

בתוך מערכת היחסים ההרסנית והנצלנית הזו היה דפוס רגשי שחזר על עצמו מכיווני: שוב ושוב הייתי חושבת לעצמי – הפעם אני אראה לו מה זה. הייתה לי פנטזיה סדרתית, לא מרפה, שבה אני נכנסת איתו למיטה ואז כשהוא חפץ בקרבתי, כשהוא יוזם סקס, אני מפנה לו את הגב לשם שינוי ומסרבת; משאירה אותו עם חצי תאוותו בידו כשם שהוא עצמו הדף ניסיונות חיזור ויצירת אינטימיות מכיווני. זו לא הייתה פנטזיה נקמנית. בכלל לא. זו הייתה פנטזיה של החזרת השליטה לידי. רציתי לתקן: להצליח להגיד לו לא. לא ככה. לא רק אתה קובע את החוקים. רציתי להנכיח את עצמי. מיותר כמעט לציין שזו פנטזיה ששוב ושוב לא הצלחתי לממש. היא התרסקה על סלעי המציאות פעם אחר פעם.

לדעתי התשוקה הזאת להיות מסוגלת לשרטט את הגבול מלב ליבה של המאפליה, מתוך זירת הפשע, היא גם התשוקה שתוקפת את האנה הורבאת' בפרק 3 המכונן של העונה השישית של "גירלז". לאורך הפרק עולה כמה פעמים השאלה למה צ'אק פאלמר, סופר העל המדופלם שהאנה כתבה עליו בבלוג נישתי לנשים שהוא מטרידן מינית, הזמין את האנה אליו הביתה. אבל לטעמי השאלה הזאת היא רק הסחת דעת לשאלה המעניינת באמת: למה האנה מסכימה מלכתחילה לבוא לביתו של צ'אק.

זו מטאפורה או שאת שמחה לראות אותי?
זו מטאפורה או שאת שמחה לראות אותי?

על פניו, התשובה מובנת מאליה: הוא סופר שנערץ עליה. היא מוחמאת ונרגשת מעצם הבחירה שלו להזמין דווקא אותה לביתו. כפי שהיא עצמה אומרת בראשית הפרק: היא לא העלתה על דעתה לסרב. היא רק תהתה למה הזמין אותה. העובדה שהאנה לא חשבה לסרב בכלל להזמנה של פאלמר היא-היא פח היקוש הראשון שהיא נופלת בו, לטעמי. זו מלכודת או פיתיון והאנה בולעת אותו עד תום.

כתבות נוספות:

דברים טובים: מה היה קורה אם לואי סי.קיי היה אישה

איך הייתה נראית "פלורנטין" אם היא הייתה מתרחשת ב-2017?

 

האנה מגיעה לביתו של פאלמר חמושה בעקרונות ובאג'נדה האידיאולוגית היוקדת שלה. כל נשות המהפכה הפמיניסטית לאורך הדורות האחרונים מלוות אותה ברוחן כמלאכיות שומרות, ניצבות לצידה כשהיא מתקינה כהלכה את הליפסטיק שלה ועולה במעלית לפגוש את הסופר המהולל ועטור השבחים. היא באה תחומה בתוך עצמה, שמורה בגבולותיה, מסרבת לשידוליו של פאלמר להניח את התיקים שתלויים על כתפייה ומכתרים אותה, וכמו מגנים עליה. ההישארות עם התיקים בחיקה משדרת מסר ברור: האנה לא באה להתרווח פה. היא לא באה לשחק. בתיקים שלא יורדים מהשכם שלה טמונה הצהרת כוונות פרוידיאנית: בניגוד לאחיותיה שפאלמר הצליח לחדור את הגבולות שלהן, להמיס אותן, לגרום להן למצוץ לו בניגוד לרצונן – האנה נזהרת. היא תשמור על עצמה. היא לא תנוצל על ידי הסופר הכריזמטי. לא ככה.

כמו הטקטיקה של היטלר במלחמת העולם השנייה

האנה כבר הכריעה בליבה שהוא מטרידן, ובכל זאת מתפתה להזמנה שלו. בדיוק כשם שאני נכנסתי שוב ושוב למיטה עם הגבר הזה, שאמנם הייתי לגמרי כרוכה אחריו אבל פעם אחר פעם, בסיסטמטיות מכאיבה ונוראה, היה פוגע בי. למה? למה לעשות דבר עם כזה פוטנציאל פגיעה גבוה? למה להיפגש לבד בביתו עם גבר זר שאת לא מכירה ושקראת ארבע עדויות שונות של נשים שסיפרו שהוא הטריד אותן מינית והאמנת להן? למה להיכנס למיטה עם בחור שלא באמת רוצה אותך ומנצל ומכאיב לך ביודעין. זו הרי אותה השאלה.

אני אגיד לכן למה: כי שוב ושוב, למרות הכל, היתה לי איזו אמונה נואלת, איזו אשליה, שאצליח לשנות את הדפוס מבפנים. שאצליח מתוך הסיטואציה הרת הסכנה עבורי, במיטה שלו, להגיד לו: הפעם אני לא נותנת לך. לא ככה. והוא יבין, ויראה באחת את הצד שלי. אני חושבת שהפנטזיה פה היא לתיקון דו צדדי. אני סבורה שאנחנו באמת מאמינות בכל ליבנו שאם סוף סוף נעמוד על שלנו ונבטא את עצמנו כמו שצריך אז גם הגבר ישנה בבת אחת את פניו ויתנהג פתאום אחרת. זה אף פעם לא קורה. זו פנטזיה כוזבת ופוסט-טראומתית מיסודה.

למה להיפגש לבד בביתו עם גבר זר שאת לא מכירה?
למה להיפגש לבד בביתו עם גבר זר שאת לא מכירה?

מה שאני רוצה להגיד הוא שיחסי כוח ב"איזורים אפורים" מושתתים לא אחת על עיקרון כזה של מיטוט גבולות הדרגתי. זו פלישה שהיא חמקמקה ורב-שלבית. קצת כמו הטקטיקה של היטלר במלחמת העולם השנייה, להבדיל כמובן. אתה עושה איזה אקט דורסני או פסול באופן מתון ומינורי ואם הוא עובר בשלום, אם חציית הגבול הזו מתקבלת בשקט אתה מתחיל להגביר את הווליום. עזבו היטלר. תחשבו על דרכי החיזור של פרחי המרכז לאמנות הפיתוי. מדובר באותה טכניקה.

תחילה פאלמר מזמין את האנה לבית שלו, לטריטוריה שלו, כך שכל הקלפים כבר צמודים לחזה שלו וידו על העליונה. והאנה נענית. גם אחר כך, למרות שיש לה כמה וכמה נקודות יציאה אפשריות מהסיטואציה, היא ממשיכה להיענות. הוא מרשים אותה בחן האישי שלו, מקשיב לה, קונה את אמונה ואהדתה, מעורר את רגשי האשמה שלה, מזדהה איתה, מסגביר לה שאי אפשר באמת לכפות על מישהי שתרד לך, גורם לה להרגיש חד פעמית, גורם לה להישכב לידו על המיטה ולבסוף גם לאחוז בזין שלו. ואז, גם אחרי שהאנה כבר מצליחה להתעשת ולהתנער ונמלטת כביכול מלפיתת השארם הרעיל והכוחני של פאלמר – היא בכל זאת נשארת בבית שלו ומקשיבה בעל כורחה לבת שלו מנגנת בחליל.

להמציא כללים חדשים

האנה מצליחה אמנם להגן על המינימום ההכרחי. היא לא שוכבת עם פאלמר. היא לא עושה לו ביד. אבל היא בכל זאת יוצאת מצולקת. היא בכל זאת חצתה כמה וכמה גבולות שהציבה לעצמה. מה בין האנה האידאולוגיסטית וההיפר-פמיניסטית שעולה במעלית לבית של פאלמר עם כל הידע על שחרור נשים מדריסת הרגל הפטריארכלית בוער בדמה, לבין האנה המתחמדת שצוחקת בהמשך מהבדיחות שלו, מסמיקה נוכח מחמאותיו ומוקסמת מכך שייתן לה עותק חתום של פיליפ רות?

הפרק הזה מציג דינמיקה קלאסית שאופיינית ליחסי כוחות בין המינים ב"איזורים אפורים". זו דינמיקה מתגלגלת שמושתתת על פריצה של עוד גבול ועוד גבול. טענתי היא שהדרך היחידה להיחלץ באמת מסוג כזה של לוחמה פסיכולוגית סבוכה שמכניעה אותך באמצעות פריצת גבולות שיטתית והדרגתית היא לא להיכנס מראש לשטח האויב.

האנה הורבאת' משתוקקת לחולל תיקון, לנצח את צ'אק פאלמר במגרש שלו – וזה ההיבריס שלה. ואין פה האשמת קורבן כהוא זה, חלילה. אני מבינה את האנה ואת ההתנהגות שלה בכל ליבי וחוויתי תרחישים דומים על בשרי כמה וכמה פעמים. ומעבר לכך: אני חושבת שהיא התנהלה בצורה עילאית בהתחשב בנסיבות ובכל הכוחות שפעלו עליה. אבל זה בדיוק הקטע עם יחסי כוחות: הסיכויים שתצליחי לסרב ולהתנגד מבפנים – להרוס את השיטה מתוך הקרביים שלה – הם אפסיים. הפאלמרים של העולם הם שרמנטיים מדי, חזקים מדי, מניפולטיביים מדי.

הדרך לנצח פה (ולצאת שלמה בגוף ובנפש) היא להמציא כללים חדשים – הכללים שלך – ולא להשתתף במשחק אלא לשבור לגמרי את הכלים. אמרת השפר הנכונה על דיאטות, לפיה לא מכניסים פחמימות ריקות ושאר אויבים הביתה, תקפה גם כאן. לא נכנסים עם אויבים פוטנציאליים לסיג ושיח פנים מול פנים ועוד בבית שלהם. זה מועד לפורענות מדי. זה נידון לשחזר את הטראומה – לא לתקן אותה.