להכיל, להאכיל, להתאבסס: הפואנטה של "בנות" שהתפספסה

זו לא ההפלה שלא קרתה או הפריים של שלוש הנשים מתאוששות מהחיים. הרגע החשוב ביותר בסיום של בנות הוא כשהאנה מבינה שהיא מצליחה להניק, וסוגרת מעגל עם תחילת הסדרה

מתוך פרק הסיום של "בנות"
מתוך פרק הסיום של "בנות"
22 באפריל 2017

"אני עדיין גדלה", אומרת האנה ובולסת שלוש מנות במקביל. ההורים שלה נקרעים מצחוק, ואז לורן, אימא שלה, מסמנת לטד, האבא, והם מבשרים לה שהם מפסיקים לממן אותה, ושהיא תצטרך להתמודד עם החיים לבד. זאת סצינת הפתיחה של "בנות", בפרק שהפך להיות איקוני בגלל משפט אחר, ההוא על הקול והדור. אבל לאורך הפרק הראשון, אוכל מעסיק את האנה מאוד. היא מודיעה לבוס שלה שהיא לא יכולה לעבוד יותר בחינם, והוא מחייך ואומר לה: כשתהיי רעבה מספיק, תפתרי את זה; לג'סה היא אומרת שהיא תוכל לשרוד בניו יורק שבוע אם לא תאכל יותר ארוחות צהריים.

לכן, הרגע החשוב ביותר בפרק האחרון של "בנות" הוא לא הפריים היפה של שלוש הנשים – לורן, שמתאוששת מגירושים דרמטיים; מארני, שמתאוששת מהדרמה של החיים והאנה, שמתאוששת מלידה, שותות יין על המדרגות של בית הפרברים. הרגע החשוב ביותר הוא הפריים הסגור של פניה של האנה כשהיא מבינה שהיא מצליחה להניק. זה מה שקרה לנרקיסיסטית האבודה, התפרנית, בעלת דיבור הילדה החכמולוגית הנצחי והטעם המחריד בבגדים. היא הצליחה להאכיל את עצמה, ועכשיו היא יכולה להזין יצור אחר.

הרגע החשוב ביותר בפרק הסיום
הרגע החשוב ביותר בפרק הסיום

במאמר מעולה שהתפרסם בניו יורקר לפני כשבוע, מייחסת הכותבת את הרתיעה והביקורת הקשה שקיבלה כל סצינה ב"בנות" לריאליזם של הסדרה. סצנות הסקס המוזרות והמביכות, מבנה הגוף, הדירות ה(יחסית) עבשות וקטנות, כל אלו גורמים לנו לחשוב ש"בנות" היא סדרה היפר-ריאליסטית שתתנהל כמו שאנשים בעולם האמיתי מתנהלים (מתנהלות, בעיקר). והיא לא. היא יצירה בדיונית, וככזו היא יכולה לפרק הנחות יסוד לגבי הדמויות שלה, אפילו סתם, כדי להביע רעיון. רק שכשזה קורה ב"בנות" אנחנו כועסות כאילו חברה שלנו שכבה עם האקס.

למשל, אנחנו סולחים לסיום מערכת היחסים של טוני סופרנו והפסיכולוגית שלו (זהירות, ספויילר) אחרי שהפסיכולוגית נתקלת במקרה במאמר שמתאר בדיוק את הפתולוגיה של טוני בז'ורנל מקצועי. ראבק אחותי, שש שנים לא עשית השתלמויות? אבל קשה לנו עד בלתי אפשרי לקבל את זה שהאנה לא עשתה הפלה. זה בעייתי פוליטית, מצקצקים מיוהנסבורג עד וויליאמסבורג, וזה עוד אחרי שבכלל הסכמנו לקבל את זה שאדם החתיך הבלתי אפשרי שוכב עם השמנמנה הזאת. ולא, שלא נתחיל בכלל לדבר על המקפצה המטורפת לקריירה של האנה. איך, איך אנחנו אמורות לקבל את זה שבחורה שבקושי מחזיקה בתואר ראשון התקבלה ללמד בקולג' לאמנויות אי שם באפ-סטייט ניו יורק? זה כאילו שבחורה בת 24 הייתה מקבלת סדרה משלה ב-HBO ועוד הופכת אותה לסנסציה בין לאומית.

אפשר לקרוא להסתייגות הזאת מהפיתולים של "בנות" בכל מיני שמות, ואפשר לראות בה עדות לאינטימיות המטורפת שהסדרה בנתה עם הצופות והצופים שלה. כש"בנות" עלתה לאוויר הייתי בת 21. בעוד שבועיים אהיה בת 28. עברתי עם האנה מעבודות מבישות לנורמליות לניצני קריירה, מחרדה קיומית מהעולם שבחוץ לנינוחות. אם אני מנסה לגעת בדיוק ברגע שבו זה קרה – אצל שתינו – אני נשארת עם האצבע באוויר. אנשים מתבגרים כמו עצים, שכבות על גבי שכבות שנמעכות זו לזו והופכות לטבעות של שנים.

"בנות". צילום: יח"צ
"בנות". צילום: יח"צ

באחד הקומנטרים הרבים שנעשו על הסדרה, אומרת לינה דנהאם שיש משהו מתריס בשם "בנות" לסדרה שעוסקת בארבע נשים צעירות. נגד ההתרסה הזאת, שאמורה לכאורה לפרק את המטען השלילי וקל הדעת של הכינוי שניתן לכל אישה באשר היא (כולל בנות שישים שנקראות "בננות" בטון מתיילד) עומדת העובדה שהבנות סירבו שוב ושוב להשיל את עור הילדות שלהן ולהתחיל להתנהג לפי גילן.

כתבות מעניינות נוספות:
למה לינה דנהאם לא נתנה להאנה לעשות הפלה?
15 הרגעים המוזיקליים הגדולים ביותר ב"בנות"
בחני את עצמך: איזו בת את מ"בנות"?

לדעתי, הסדרה עוסקת בשני נושאים: 1. איפה אני נגמרת והעולם סביבי מתחיל. 2. איך לא אמות מאי תשלום שכר דירה. למרות המינוס שמאיים על חיי הבנות במשך שש העונות האחרונות, רק בעונה האחרונה מישהי אשכרה נזרקה מהדירה, וזאת הייתה מארני, בחורה שהיא מזל בתולה באופק מזל בתולה. לאורך שש העונות האחרונות מארני רק רצתה לנצח. היא רצתה להצליח להיות אשת-אמנות-מבריקה-וקרה, היא רצתה להצליח בתור מוזיקאית, בתור בת זוג, בתור זיון, בתור בן אדם בכושר לא אפשרי. ההחלטה שלה לנצח בזירה האחרונה שנותרה לה, בתור חברה של האנה, היא לא אות להתקדמות מוסרית. אבל היא כן אות של בגרות. צריך לבחור את הקרבות שלך. ג'סה נשארה ג'סה, אם כי נדמה שההרס העצמי שלה נרגע. הסיום של שוש, אני מודה, הוא דאוס אקס מכינה מהסוג הלא נעים ביותר. אבל האנה, נדמה לי, הבינה שאין הבדל בינה לבין אנשים אחרים.

גיל ההתבגרות המאוחר, מתחילת שנות העשרים ועד הנצח, עוסק בהבדל הדק והחשוב הזה. אצל אנשים צעירים מדי, אין הפרדה בין מה שאומרים לך עלייך לבין מה שאת חושבת על עצמך. את ההפרדה הזאת מפתחים עם הזמן, איזו ממברנה שמאפשרת להשאיר חלק מהעולם בחוץ. והדבר השני, והיפה יותר שלומדים, זה שאת לא באמת שונה מאף אדם אחר.

האנה גילתה את זה שוב ושוב לאורך הסדרה. כמעט בכל עונה הייתה לה נקודת שיא כזאת, כולל הרגע שבו היא התעלפה בבית של הרופא החתיך, והודתה שהיא פשוט רוצה להיות מאושרת. אני הבנתי את זה פעם בנסיעת אוטובוס. הסתכלתי על תיכוניסטית שמנה שצבעה פס סגול בעורף, ופתאום הבנתי שהיא עשתה את זה כדי להיות "מירית עם הפס" ולא "מירית השמנה". משהו בי פקע, לא בדיוק לב שבור אבל גם לא מאוד רחוק מזה. המרחק ביני לבין אנשים אחרים היה מוחשי מאוד ושקוף כמו מים, בעת ובעונה אחת. הייתי במושב שלי וחיפשתי מוזיקה והייתי במושב שלה ופחדתי פחד מוות מלחזור לבית ספר ולראות את ירין מי'5 במסדרון אחרי שהוא נופף אותי. הייתי פשוט מבוגרת מספיק, לרגע אחד, כדי להרגיש את שתי החוויות בעת ובעונה אחת, בלי יהירות וחשיבות עצמית שתגן עליי, שתגרום לי לחשוב שמגיע לי יותר.

כשהאנה פוגשת את הטיינאייג'רית הצורחת ברחוב בפרק האחרון של בנות, היא מזדהה איתה מייד, אוטומטית. היא רגילה להיות "גירל", לחשוב על עצמה בתור נערה. הסדרה לא הייתה יכולה להסתיים לולא היא הייתה מצליחה להזדהות גם עם האימא הנעלמת של הנערה. ולהבין שהיא שתיהן, עכשיו. ולכן, כנראה, באמת קול של דור. איזשהו קול. של איזשהו דור.

 

דנה פרנק היא עורכת ב"כאן באמת", דסק הכלכלה של תאגיד השידור הציבורי