סימני רתיחה: זהר וגנר חוזרת לבמה. ראיון עם האמא הכי מופרעת בעיר

"יש בי יצר והוא מפעפע ואני לא יכולה להתעלם ממנו. אני מוצאת את עצמי עושה שוב את הדבר הזה, שהוא קצת מגעיל וקצת מלוכלך וקצת גורם לאנשים להפנות אליי ביקורת לא נעימה. אבל הוא מה שמרים אותי לגובה", אומרת זהר וגנר בכנות האופיינית לה, בראיון לרגל הופעת הקאמבק שתתקיים מחרתיים (חמישי 23.4) באוזןבר וכותרתה "זהר וגנר והמסריחים שוברים שתיקה".

בתום שש שנים שבהן לא הייתה הלהקה פעילה נדמה היה שהסנסציה הבימתית החייתית שהייתה כבר לא תשוב. אך בשקט בשקט התקיימו לפני כמה שבועות שתי הופעות מוצלחות בבר הקטנטן צוזאמן ובישרו את החדשות המפתיעות: ימי ויסלר (הבילויים), טל הפטר (ניסים והנפלאות) ושיקו סיני (הבילויים), הלוא הם המסריחים, שוב עם וגנר. ויש להם אלבום חדש בקנה.

וגנר, מלבד היותה מבקרת קולנוע באתר הבמה, ידועה בעיקר כבמאית סרטי תעודה אוטוביוגרפיים יוצאי דופן, ובכולם היא הכוכבת הראשית. בסרטה האחרון, "ימי הזהר" מ־2012, היא הביאה את החשיפה שלה לשיאים חדשים. במהלך עשיית הסרט, העוסק בשנות ה־20 שלה כחשפנית בניו יורק, התגלה סוד נורא שהיא עצמה הדחיקה: וגנר הבינה שעברה אונס בצעירותה. היא לא ידעה שהיא נאנסה אף שהייתה לגמרי בהכרה. מבולבלים? הסרט זמין לצפייה ביוטיוב. מאז הבאזז של "ימי הזהר" והראיונות שגרר אחריו, התרחקה וגנר מאור הזרקורים.

אנחנו יושבים בבית קפה קטנטן ושקט בצפון העיר, סמוך לדירה שבה גרים היא, בן זוגה "התימני" (את שמו היא שומרת לעצמה) ובתה בת ה־7 מזוגיות קודמת. היא מספרת שבשנים האחרונות התמקדה בעיקר במשפחה. "חשבתי כבר שלעולם לא אעלה שוב על במה", היא מגלה. "איך אני יכולה בתור אימא להגיד את הטקסטים האלה? גם לא חשבתי שאהיה מסוגלת לבצע את החומרים האלה כשבן הזוג שלי עומד בקהל".

רק כדי לסבר את האוזן למי שטרם נחשף לחומרים וכדי לבאר את חששותיה של וגנר, קבלו דוגמה לטקסט שלה, מתוך השיר הפותח את אלבומה הראשון: "האחוריים שלי דביקים / האחוריים שלי מדברים / זה לא דבק זה דבש / אחד עולה שני יורד / אחד מתקשה שני מתנודד / אתה פרש תורכי / אני סוסה / רתומה לעגלה שלך / ויש אפילו פתיחה" (מתוך "תלך מאחוריי").

"זו אגב גדולתו של בן הזוג שלי", היא מוסיפה, "אותו בן זוג שחוקר אותי בסרט 'ימי הזהר' ושתופס תפקיד של גבר מאוד שמרן, מאוד קנאי. כשהכרנו הייתי בחורה מאוד פרועה והרגשתי שאני צריכה לעשות איזושהי דרך בשביל שהזוגיות הזאת תצליח, אבל מה שמדהים הוא, שגם הוא עשה דרך. לא רק אני התמתנתי לטובת היחסים, אלא גם הוא".

כשרק הכירו, היא מספרת, היו תמיד עוקצים את "התימני" ושואלים אותו אם ראה כבר הופעה של זהר וגנר והמסריחים. "בהתחלה הוא נורא פחד מזה. תמיד צחקנו שאם הוא יבוא להופעה הוא בטח יעשה לי בושות, יהפוך שולחנות, יגרש את כולם. אבל הנה, הוא בא להופעה בצוזאמן ונהנה מאוד, למרות שבהתחלה הוא נורא לעג לזה, היה אומר לי 'איזו מין זמרת את, את בכלל לא יודעת לשיר, את בת 45. איזו אישה בת 45 עושה קאמבק?'. אבל היום הוא תומך ומפרגן. כשהבין שזה משהו שאני רוצה כל כך – הוא הלך איתי. הוא הראשון ששמע את השירים החדשים. אם מישהו היה אומר לי לפני ארבע שנים שאעמוד על במה עם המסריחים ובן הזוג שלי יפרגן – זה היה נשמע לי הזוי ממש".

למה הלהקה הפסיקה את הפעילות שלה בכלל?

"התחלנו את המסריחים ב־2005 בערך, ואז גם נכתבו רוב הטקסטים. שלוש שנים אחר כך נולדה לי ילדה, אז בשנים הבאות פחות ופחות עניין אותי לעמוד על במה ולשיר את הטקסטים האלה. זה שיעמם אותי. הרגשתי שאני במקום אחר, שאני אדם אחר, שיש לי דברים חדשים להגיד, רק לא מצאתי את הדרך לומר אותם. אז הפסקתי לגמרי לכתוב. השירים הישנים נורא ספציפיים, הם משקפים מישהי שהייתי או לפחות שרציתי להיות". 

הפרסונה החביבה של וגנר במפגש פנים מול פנים רחוקה שנות אור מדמותה המאיימת של זו מהמסריחים. "זהר בסרטים ובלהקה היא דמות. בכל דמות יש איזו האדרה והקצנה", היא אומרת ומוסיפה שכאלה הם גם הסטטוסים השנונים שלה בפייסבוק, שבהם היא מציגה את בן זוגה כמין ניאנדרטל כובש לב. "'התימני' מהפוסטים שלי הוא כמובן הקצנה, בניית מיתוס של האיש. הוא דמות חצי בדיונית. מה גם שהתימני הוא חצי פולני".

תרפיה באמצעות סטטוסים

לפני כשנתיים חלתה וגנר בסרטן השד, ובעקבותיו עברה שלושה ניתוחים וכילתה את ימיה בבתי חולים. יותר מכל גורם אחר לקאמבק, התקופה הקשה שעברה עליה היא שהציתה בה שוב את הרצון לכתוב ולהופיע. תקופת ההחלמה שלה התאפיינה באסירות תודה על כל דבר – מכוס קפה שחור עד שמים בהירים. התקופה הזאת לא נמשכה זמן רב, כך שאם נדמה לכם שהחומר החדש של המסריחים הולך להיות ערמה של שירי הודיה על ההנאות הקטנות של החיים, אתם ממש לא בכיוון. "הגל הרוחני הזה חלף די מהר ואמרתי לעצמי שאני חייבת לנער את החיים שלי. רציתי להרגיש חיה, להתרגש שוב. היה לי ברור שאני צריכה להחזיר את הלהקה", היא מספרת.

בשיר החדש "האדרה צבועה מתמשכת" מדברת וגנר באופן ישיר על חוויות בית החולים: "תתפשטי. חתכה / שכבי על הבטן השמנמנה / ידיים למעלה. לא לזוז / כפתה את הרגליים שלי / תפסה את השדיים שלי / מיקמה אותם בתוך הצבתות / סובבה, סובבה כאילו היו לימונים על מסחטה / דקרה אותי / יופי של וריד. נהדרת / אחרי שנוריד את השדיים תרגישי כמו חדשה".

ו… הורידו אותם?

"זהו, שלא ניכנס לזה".

המחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שהנה נמצא הנושא היחיד שזהר וגנר לא מסכימה לדבר עליו. במחשבה שנייה הבנתי שהיא פשוט לא רוצה לעשות ספוילר לסרט התעודה האוטוביוגרפי הבא שלה, שהעבודה עליו אמורה להסתיים בחודשים הקרובים.

על מה הסרט החדש?

"המחלה היא כמובן במרכזו של הסרט, אבל הוא הולך משם למקום אחר. מדובר בסרטן השד, ולפיכך הסרט ידבר יותר על נשיות, חזה, דימוי גוף. אני כבר שומעת את הביקורת אומרת 'הנה, שוב היא מתפשטת'. אבל היה לי סרטן השד", היא צוחקת, "עכשיו אני חייבת להראות את הציצים".

"עכשיו הגבר יושב אצלי בסלון / השקיתי אותו בקוניאק / המון / שתינו לחיים / הסתכלנו זה על זו בעיניים / ואז הוא מרים את ידו הגדולה / מכניס אותה תחת החולצה / מצפה למצוא הרים וגבעות / ומגלה את הריק הנורא / החולצה ריקה / החולצה ריקה / איפה השדיים? הוא שואל / ופורץ בצחוק מתגלגל" (מתוך השיר "שטוחה"). לפני סוף השיר ימצא את עצמו הגבר השיכור מקוניאק שכוב בשלולית של דם עם הביצים שלו חתוכות ומשתקשקות בידיה של וגנר.

כמו עבודת החשפנות, גם החומרים שאת מביאה לסרטים ולבמה חושפניים מאוד, באופן ממש אקסהיביציוניסטי. אני תוהה אם את באמת מרגישה חשופה, אם את באמת מסירה מגננות.

"אני לא מרגישה בכלל את החשיפה, אני הרבה יותר עסוקה בשלמות המוצר. יש טקסט ואני עסוקה בלהפיח בו חיים עם שירה, ריקוד, מוזיקה והגשה מסוימות. אבל זה עולם סגור. אני כמו דג באקווריום שלא מודע לעובדה שיש אנשים מחוצה לו. זה כמו שיעור יוגה או סטודיו סי – אני פשוט עסוקה בתנועות שהתבקשתי לעשות".

ומה בעניין היותך זמרת? הרי את די מדקלמת, אף פעם לא היו לך פחדים לגבי יכולות השירה שלך?

"בטח שהיו, פעם היה לי סיוט בלילה שבו המסריחים החליטו להביא זמרת שתשיר את השירים שלי במקומי. גם בן הזוג שלי אמר לי 'למה אתם לא נותנים את השירים למישהי שיודעת לשיר, ככה אתם יכולים להגיע ממש רחוק'. אני לא יכולה לדמיין בכלל שמישהו אחר ישיר את השירים שלי. סוג השירה הזה הוא גם חלק מהאיכות של מה שאני מביאה לבמה". חלק מהחששות של וגנר באים לידי ביטוי בשירהּ החדש "קרם ברולה". "כפרפורמר הרבה פעמים אתה מרגיש שאתה דוחף לקהל את החומר שלך. זה קצת כמו מלצרית מזדקנת שמנסה לדחוף קינוחים", היא מסבירה ומוסיפה שהרבה פעמים כתבה שירים כדי להצחיק את חבריה ללהקה. "אבל אז הביקורת העצמית שלי החלה לשאול עד כמה אני עושה את זה כדי לשאת חן ולמשוך קהל".

בשיר החדש "מחמוד הבנאי" היא שרה על מחמוד ש"מסתכל על התפוח ואומר / התפוח לא נופל רחוק מהעץ", ובהמשך שרה את המילים "מתחרה מתחרה / מתחרה מבית מאותה משפחה". 

מצד אחד בתך לא מוזכרת בשיר "מחמוד הבנאי", ומצד שני יש לי הרגשה שזו מין נבואת זעם של מחמוד, שבאה להזהיר אותך שמא בתך תצא כמוך – פרועה, מושכת, מסוכנת לעצמה.

"יש לי בת יפהפייה, היא באמת מהממת והיא רק בת 7. לפני שנתיים התחלתי לשים לב שכשאני הולכת איתה ברחוב היא זו שמושכת את מלוא תשומת הלב. כשאומרים 'איזו יפה' כשאני איתה כבר ברור לי שמתכוונים אליה ולא אליי. פעם אני הייתי היפה. כאן מגיעה 'המתחרה מאותה משפחה'. עם זאת הקריאה שלך של השיר מעניינת, אהבתי. אולי היא תצא יותר מופרעת ממני. יש לי הרגשה שאתה צודק, שבקטע הזה היא עוד תעלה על מורתה. מאוד מפחיד אותי מה יקרה לה ואיך אתמודד עם זה. אבל מצד שני תמיד יש ריאקציה, אתה יודע, שכשההורה פרוע יוצא לו ילד הכי שמרן. מאוד מקווה שזה יהיה הסיפור שלי".

בראיונות קודמים אמרה וגנר לא פעם שבעקבות עשיית הסרטים הפכה שמרנית יותר. זה בהחלט לא בא לידי ביטוי בטקסטים של השירים, שנעשו בוטים יותר מבעבר. אז איך השמרנות החדשה תופסת מקום במציאות שבה היא חיה? "היא לא חלה באופן ישיר עליי כמו שהיא באה לידי ביטוי במודעות שלי לחינוך ולהתנהגות של הבת שלי", היא מבהירה, "בזכות ההבנה של הדברים שעשיתי, בחוסר הגבולות שלי והשטויות שהזיקו לי. עד היום אני מחזיקה מעצמי בן אדם דפוק – דפוק במיניות, דפוק בזוגיות. דפוק. מה שלאחרים יכול לבוא בטבעיות, בשבילי הוא מלחמה מטורפת". 

יש קהל קוראים גדול וקבוע לחומרים החצי אוטוביוגרפיים־חצי בדיוניים שאת כותבת בפייסבוק, בעיקר על המערכת הזוגית שלך עם "התימני". אבל לאחרונה את כותבת שם הרבה פחות. מה השתנה?

"הפוסטים שכתבתי היו בשיאם בשנים הראשונות של הזוגיות, שבהן היינו נורא עסוקים בגישור על הפערים בינינו. הגישור נעשה במידה רבה באמצעות הסטטוסים שכתבתי. אני זוכרת שהיו כותבים לי 'מה את עושה איתו, תעזבי אותו, את הפרימיטיבי הזה, את האירני הזה, את אישה מוכה, את אישה אומללה' וכאלה. בסופו של דבר אני מרגישה שעכשיו ההיתכנות של המסריחים היא ללא ספק אחד הפירות של התקופה הזו. שאלת מקודם על התפקיד של החשיפה בחיי, אז זו דוגמה לחשיפה שעזרה לי. כשזוג רב על איזו שטות, לעומד מהצד זה יכול להיראות מגוחך, אבל השטות הזאת יכולה להדיר שינה מעיני הזוג. כשהייתי הופכת את הריב לסטטוס, שנינו יכולנו פתאום להסתכל עליו מהצד, ועם פן קומי שהתווסף לו זה עשה לנו תרפיה מדהימה. הסטטוסים גם שירתו אותי, כי לפעמים הייתי אומרת לו משהו שהיה נתפס בעיניו כמופרך, אבל כשהייתי כותבת על זה ואנשים היו מביעים תמיכה בי בתגובות, הוא היה מבין שאני לא כזאת תלושה מהמציאות. עכשיו השירים קצת תופסים את המקום של זה".

איך זה שעדיין אין גרסאות דאנס לשירים שלך עם המסריחים? זה יכול לעבוד מעולה.

"זה כבר בעבודה. בזמן שימי ויסלר מפיק את האלבום של המסריחים, די.ג'יי שי אפלברג, שהוא גם עורך וידיאו שעבדנו אצלו תקופה באולפן, הולך לעשות לנו רמיקסים ל'חומר זול' ולעוד קטעים, חדשים וישנים. אז כן, פתחנו מחלקת רימיקסים. אני נותנת לו חופש פעולה מלא, שיעוף על זה".

היית פעם מבקרת מוזיקה שחורה במקומון "העיר". שמעת שדמיאן מארלי מגיע לארץ?

"אוי, אני מתה על רגאיי ודאנסהול! אוף, אני אומרת להם בלהקה כל הזמן שאולי ננסה, אבל אין להם מושג מה זה דאנסהול. רגע, ההופעה לא הייתה כבר? איפה זה קורה בכלל?". 

יומיים אחרי הראיון אני מקבל הודעה מזהר: "קניתי כרטיסים לדמיאן מארלי לכל המשפחה!". יא מאן, איזו אימא.

זהר וגנר והמסריחים שוברים שתיקה, אוזןבר 21:00, חמישי (23.4)