איתך בלעדייך

"מלאכים", ספרו האחרון של יורם קניוק, יוצא כעת לאור. העורכת נוית בראל מספרת על תהליך העבודה לצד מי שניסה לברוא טוב בעולם מלא חורבן

13 בפברואר 2014

את המסה "מלאכים" כתב קניוק במשך עשור, מאז שנת 1990 עד שנת 2000. "הצורך לדעת מלאכים, הכורח להבין את תעלומתם", כתב, "נבט בי כבר שנים לפני כן". אני משווה בעיני רוחי אדם שהוגה באובססיביות במלאכים, שרוצה שיהיו מלאכים נוספים ביקום, שמבקש שמלאך יתגלה בפניו, ובעצם רוצה לחרוג מהרגיל, מהיומיומי, להרעיף על העולם מן הנאצל והטהור. אני מדמה את קניוק כיוצר שמבקש לשנות משהו בעולם, להיטיב עמו, לגלות עליו נסים ונפלאות. בספר הזה מגולמות מחשבותיו התזזיתיות, הפרועות, משולחות הרסן של קניוק על אודות מלאכים המיוצגים בתרבויות שונות (במקרא, בתורה שבעל פה, בתולדות האמנות, בנצרות ועוד), שקניוק מונה באדיקות ומחפש בכתובים, אך מגלה כ"בלתי מלאכיים" כלל, כשליחים של רוע ולפעמים כיצורים נבזיים; ועל אודות אנשים בשר ודם שפגש וגילה דווקא בהם תכונות מלאכיות. שני המלאכים האנושיים שקניוק מתאר בספר הם מירנדה, רעייתו האהובה שליוותה אותו במסירות עד מותו; ועוד אדם, תימהוני ומשונה, שנקרה בדרכו ושהוא מכנה בספר "דויד המלאך" – משוגע תמים שקניוק תפס כאדם שמסמל טוּב מוחלט.

כנגד חורבן שקניוק גילה במציאות סביבו במהלך חייו ובייחוד בסופם, כנגד תחושה של ייאוש לנוכח הרס ועוולות, נאבק קניוק ברע כשהוא חושב על הטוֹב ומנסה לברוא אותו בדמיונו מתוך תקווה שאם ייברא בדמיון יתממש גם בחיים. במשך שלושת החודשים האחרונים לחייו נפגשתי עם קניוק ושוחחנו על מלאכים. לעתים השמעתי לו את אנני לנוקס וקראתי לו ג'ון אשברי, והוא הראה לי ציורי מלאכים בספר מוזיאון הפראדו של מדריד שאליו נסעתי מיד בהמלצתו. בעיניו לא היה החיבור הזה נספח שולי בקריירה הספרותית שלו, אלא חלק ממנה. בשיחתנו האחרונה שאל, מבוהל, ממיטת חוליו: "מה עם מלאכים? מתי יֵצא?", והשאלה הזו מהדהדת באוזני מאז כצוואה. את המסה ערכתי לאחר מותו, בחרדת קודש של מי שמשתדלת שלא לגרוע מדי מן המבע המקורי, כי אין הסופר לצדי על מנת לקיים איתו דיאלוג. כשהגיע הספר לידי בשבוע שעבר, דמעתי. הנה ספר חדש רואה אור, כריכתו יפה ותוכו מעניין, והסופר איננו עמי כדי לשמוח בו. הספר ראה אור ביום שנכנס לתוקפו "החוק להגנת הספרות והסופרים", שקניוק היה מתומכיו הנלהבים ביותר. ומהי הערגה שיתווספו עוד מלאכים לחיינו אם לא השאיפה להרבות טוב? מקור הרצון להרבות טוב הוא בדיוק אותה תקווה תמה שהניעה את קניוק בעד החוק, תקווה של אדם שתשוקת החיים והיצירה עומדת במרכז הווייתו.