רוני קידר מוציאה סרט חדש וחושבת על הסוף. ריאיון

"כשהייתי בת 10 הכרתי בבריכה ברמת אביב ילד בן 12 ששמו אלון. הוא היה מאמריקה והגיע רק לחופש הגדול, להתארח אצל סבתא שלו. הפכנו לזוג עם כמה רגעים רומנטיים, מסוג הנשיקה בכניסה לבניין. אין לי מושג איפה הוא היום אבל הוא לימד אותי מה זה התאבדות. היה לו מכשיר שנראה כמו מילון וובסטר דיגיטלי ושימש לו כיומן. לפני שהוא נסע לחו"ל והיה ברור שנגמר רומן הקיץ שלנו, הוא הסביר לי שהמכשיר הזה משמש אותו כתזכורת לכך שבעוד כמה שנים, אם החיים שלו לא ישתנו, הוא ישסף לעצמו את הגרון. המכשיר היה אמור להודיע לו שהוא צריך להרוג את עצמו. זאת הפעם הראשונה שנחשפתי לדבר הזה, ששמעתי את הביטוי לשסף גרון. במהלך השנים הוא מדי פעם התקשר ולא עניתי. אימא שלי הייתה מנסה להעביר לי את השפופרת ולא הייתי לוקחת אותה כי זה הפחיד אותי. בזמן האחרון אני מדי פעם מנסה לחפש אותו, אפילו הלכתי לבית של סבתא שלו אבל שם המשפחה שלו שונה משלהם. זה זיכרון חזק כל כך עד שמדי פעם בא לי לצאת למסע ולעשות סרט דוקומנטרי. מה שעוצר אותי הוא שאני לא יודעת את השם שלו וגם מפחדת שבאמת התאבד ואצטרך ללכת לקבר שלו לשים פרח. אבל מה שכן, אני יודעת בבירור שזה זיכרון שבנה אותי".

ככה עובד המוח של רוני קידר, שיצרה את הקומדיה השחורה "ג'ו + בל" ושמוציאה השבוע את סרטה החדש, "סופעולם" – כל אדם עם יחסים קרובים מדי עם המוות יכול להפוך למוקד של סרט.

את "סופעולם" צילמה קידר במשך לילה אחד. זהו סרט אינדי לפי הספר: אין מאחריו מפיץ, ודאי לא פרסומות בטלוויזיה או בתחנות אוטובוסים, וחלק גדול מהקאסט שלו השתתף גם ב"ג'ו + בל". במקביל לצאתו קידר מסיימת את עריכת הפיצ'ר השלישי שלה, "משפחה" (הפקה ישראלית־גרמנית והסרט הראשון שלה שקיבל מימון חיצוני משמעותי), כותבת תסריט לסרט נוסף, מרצה בהתנדבות בבתי ספר לקולנוע על שלב ההפצה ומשחררת פרקים של סדרת הרשת שלה, "בטיפלול".

"אני כל הזמן עובדת כי כל חיי אני מרגישה שאמות בגיל צעיר מאוד ושיש לי מלא תמונות בראש שאני חייבת להוציא לפני שהזמן ייגמר", היא אומרת כתשובה לשאלה אם קצב העבודה שלה נובע מחוסר סבלנות.

לצלם פיצ'ר בלילה אחד זה שיקול כלכלי או אמירה אמנותית?

"זה תמיד מתחיל מכלכלי ואז זה פשוט מוליד רעיונות יצירתיים והופך לאתגר מטורף. אמרתי, מה יש לי כבר להפסיד? אף אחד לא שם עליי כסף ואני ממילא מובטלת, אז אעשה סרט בלילה ומקסימום לא אוציא אותו. בסוף, הנה הוא יוצא. העבודה על 'סופעולם' התחילה מזה שהגשתי לקרנות קולנוע שני תסריטים שכתבתי והם לא קיבלו אותם. הייתי אחרי 'ג'ו + בל', שהצליח יחסית וחשבתי שזה יעזור לי בהמשך. אבל זה לא מה שקרה. הצלם זיו ברקוביץ' הציע: בואי נעשה סרט בלילה. אז אמרתי: בוא נעשה סרט בלילה. פשוט קראתי לשחקנים, לצלם נוסף ולמפיק מוש דנון. אחרי שסיימנו הקרן לקולנוע שמו כסף על הפוסט פרודקשן ובזכותם סיימנו".

הסרט נפתח בשאלה מה תעשה ביומך האחרון. מה התשובה שלך?

"מלא סקס וסמים. פשוט הייתי מסתממת לגמרי כדי לא לפחד ולהרגיש שרגעיי האחרונים הם של חופש מוחלט. אם אתה רוצה להיות חופשי אתה לא יכול להיות כבול למציאות. לא להיות במודעות שזה הסוף שלך כי אתה לא רוצה לסיים את חייך בוכה ועצוב. וסקס, בטח, כי זה הדבר שגורם לך להרגיש הכי חי שיש. טוב, תלוי עם מי".

סרטך השלישי "משפחה" עוד לא יצא וכבר עורר שערורייה. מה קרה?

"לפני שלוש שנים הייתי בחממת התסריטים של סם שפיגל וזכיתי בפרס הראשון: 50 אלף דולר שמקבלים ביום הראשון של צילומי הסרט. בארץ, כשאתה מגיש סרט אתה מחכה חצי שנה עד שאתה מקבל תשובה ובדרך כלל מקבל את הכסף אחרי ההגשה השנייה, בתום שנה. אם אתה זוכה בפרס של החממה יש לך שנה וקצת להגיע ליום הצילום הראשון, שזה בעצם לא כל כך אפשרי. אז זכיתי בפרס הזה וכשבאתי לגשת ליום צילומים – אחרי שלוש שנים שבהן השגנו כסף גרמני וישראלי – אמרו לנו שאיחרנו את המועד והם לא ייתנו לנו את הכסף. זה חבל מאוד שחממה שלוקחת אותך תחת חסותה ורוצה לעשות את הסרט שלך ובסופו של דבר הם גם אלה ששמים לך רגל. נתנו לנו בסוף, אחרי ויכוחים רבים, רק חצי מהכסף. מהשאר… שייהנו".

מאיפה הטוטאליות בעשייה?

"זה קורה כשאתה משקיע במשהו כל כך הרבה שעות, לא אוכל ולא ישן, רק עובד על המחשב שבועות. בגיל 17 עשיתי סרטים עם חברים שלי בשביל הכיף והשטויות. הייתי ממש משקיעה וקניתי תוכנות עריכה במלא כסף. ישבתי על הכיסא עד שהייתי צולעת והרגליים היו כואבות. כשאתה קולט שאתה צולע בגלל משהו שאתה מאמין בו אז אתה יודע שזה מה שאתה עושה. רק כשזה נהיה פיזי. זה כמו שאתה מנגן מלא שעות ואז אתה קולט שאתה מלא בדם אבל אתה בכלל לא מרגיש את הכאב. זאת יצירה".

"סופעולם", סינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב, לאורך כל יולי בימי רביעי ב-22:00, שישי ב-23:59 ושבת ב-22:00