"אין לנו שחורים": הבקשה המוזרה שקיבל יורשו של גרשווין מאיסלנד

אחיינו של מלחין "פורגי ובס", שעולה בהיכל התרבות בתל אביב, מקבל בקשות רבות להעלאת האופרה בפורמטים שונים. אבל יש דברים שהוא לא מתפשר עליהם

פורגי ובס
פורגי ובס
1 במרץ 2017

ג'ורג' גרשווין, הגאון היהודי מברוקלין שפחות או יותר המציא את המוזיקה האמריקאית הקלה (לצד עוד שניים-שלושה מלחינים יהודים, כגון אירווינג ברלין), לא זכה לראות כיצד "פורגי ובס", שהלחין ב-1935, הפכה לאחת היצירות החשובות והאהובות של המאה העשרים. הוא מת שנתיים אחרי כן, בגיל 38, מגידול במוח, והותיר אחריו מאות שירים פופולאריים (את המילים לרבים מהם כתב אחיו איירה) לצד יצירות סימפוניות כ"רפסודיה בכחול", שנוגנה על ידי 84 פסנתרים בפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984. דווקא הצלחתו עיכבה את ההכרה ב"פורגי ובס" כאופרה רצינית, מה גם שהסיפור על רצח, אהבה וסמים בשכונת עוני שחורה בדרום קרוליינה משך אש מכיוונים שונים.

"יש לי הרבה כלום, וכלום זה הרבה בשבילי", שר הקבצן הנכה פורגי כשבס, המאהבת של קראון הבריון, עוברת לגור איתו ומכניסה אור לחייו. בהפקה שהועלתה בברודוויי ב־2012 השיר זכה לאינטרפרטציה חדשה שהבהירה שכשפורגי שר "כלום" הוא מתכוון ל"סקס". ההפקה של הניו יורק הארלם תיאטר, שתועלה בארץ תשע פעמים (1.3־6.3), היא ככל הנראה מסורתית יותר, ומציעה הזדמנות לחוות את האופרה השחורה של ג'ורג' גרשווין בכל הדרה המוזיקלי.

"הפעם אחרונה שראיתי את ההפקה של ביל ברקהיימר הייתה בדיסלדורף ב־2009", אומר מרק גרשווין (73), אחיינו של ג'ורג', כיום בעל הזכויות על היצירות שכתב עם אחיו איירה. "ביל מפיק ומנצח על 'פורגי ובס' זה 25 שנים וזאת הפקה מסורתית עם תזמורת שלמה, לא כמו ההפקה בברודוויי שקוצרה ולוותה בתזמורת מצומצמת. הכלכלה של העלאת אופרה היא דבר יקר ואין תיאטראות שיכולים להרשות לעצמם להעלות הפקה מלאה שתרוץ תקופה ארוכה. בית האופרה המטרופוליטן יעלה הפקה חדשה ב־2020 והיא תצולם ותשודר בבתי קולנוע ברחבי העולם. כשהאופרה של קייפטאון העלו את זה (הפקה שביקרה בארץ ב־2010 – י"ש) זאת הייתה הפעם הראשונה שבהפקה לא היו מעורבים זמרים אמריקאים. יש דבר אחד שאנחנו מקפידים עליו מאז שהאופרה נכתבה ב־1934 – הדרישה שכל הזמרים והמקהלה יהיו שחורים".

זה לא מובן מאליו?

"את צריכה לראות את הבקשות שאנחנו מקבלים לפעמים. בתי אופרה רוצים להרים את זה עם מקהלה לבנה כי יש להם זמרים קבועים והם לא רוצים להביא מקהלה מבחוץ. לא מזמן קיבלנו בקשה מצחיקה מאיסלנד. בעיקרון הם כתבו 'אין לנו שחורים כאן'. אנחנו תמיד נותנים אותה תשובה. כשזה ייצא לרשות הציבור ב־2053 (70 שנה אחרי מותו של איירה גרשווין) יהיו להקות שיעשו את זה איך שהן רוצות, אבל עד אז אנחנו מאשרים נוכחות של זמרים לבנים רק בהפקות קונצרטנטיות, לא בהפקות בימתיות. היו לנו גם בקשות להפקות בשפות זרות. אני זוכר שנסעתי לקופנהגן זמן קצר אחרי נישואיי וראיתי את זה בדנית. זה אושר כנראה, אבל זה לא נשמע לי טוב. אני מעורב באופן פעיל מאז שנות ה־80. כשאיירה היה בחיים הוא היה זה שאמר כן או לא".

המשפחה בעלת הזכויות לכל היצירות של האחים גרשווין?

"אנחנו שולטים בזכויות המרכזיות. כל אחד יכול לשיר את 'סאמרטיים' – זה השיר הכי מוקלט בהיסטוריה – אבל כדי להעלות הפקות בימתיות שלמות צריכים לקבל אישורים מאיתנו. המחזמר 'אמריקאי בפריז', למשל, שמבוסס על הסרט מ־1951 ועלה בברודוויי ב־2015, מסתובב עכשיו בארצות הברית, ובמרץ תעלה הפקה שלו בלונדון. אנשים תמיד פונים אלינו כשרוצים להרים הצגה חדשה או מחודשת עם שירי גרשווין. הרבה הצגות שנכתבו בשנות ה־20 הן מיושנות ולכן צריכים לעדכן אותן. המחזמר 'Nice Work If You Can Get It' שעלה בברודוויי ב־2012 במקביל ל'פורגי ובס' היה מבוסס על הצגה בשם 'או, קיי!' מ־1926. נשאר בו קצת מהסיפור המקורי ונוספו הרבה שירים שהגרשווינים כתבו לסרטים ולהצגות אחרות. אבל לא ניתן לאף אחד לשחק עם 'פורגי ובס', ולא נאשר לשלב את 'סאמרטיים' בהצגה אחרת".

"פורגי ובס", היכל התרבות, הוברמן 1 תל אביב, שישי־שבת (3.3־4.3) 16:00, 21:00, ראשון־שני (5.3־6.3) 20:00, 199־469 ש"ח

רפסודיה בכחול עמוק: ארבעה רגעים בלתי נשכחים בקולנוע עם המוזיקה של גרשווין

מנהטן (1971)

צלילי הקלרניט המסתלסלים של "רפסודיה בכחול" נשמעים על רקע גורדי השחקים של מנהטן בפתח סרטו של וודי אלן. "פרק ראשון", נשמע קולו. "הוא העריץ את ניו יורק… בשבילו זאת עדיין הייתה העיר שהתקיימה בשחור־לבן ופעמה בקצב המנגינות של ג'ורג' גרשווין". הוא מנסה שוב ושוב לנסח פתיחה לספרו, ואז משתתק והמוזיקה ממריאה ומתפוצצת על המסך עם זיקוקין דינור בשמי העיר.

אמריקאי בפריז (1951)

המחזמר עתיר האוסקרים נוצר בהשראת היצירה הסימפונית שגרשווין הלחין ב־1928. הסרט כולל 16 שירים של האחים ג'ורג' ואיירה, ובאחד הרגעים המקסימים ג'ין קלי שר "יש לי קצב" עם ילדים ברחוב ואז פורץ בריקוד סטפס סוער.

ניו יורק, ניו יורק (1977)

לייזה מינלי מגישה ביצוע נפלא של "The Man I Love" (נכתב ב־1924) במחזמר של מרטין סקורסזה על אהבתם הסוערת והמרוסקת של זמרת וסקסופוניסט (רוברט דה נירו).

Lady Be Good (1941)

הסרט הנשכח הזה זכור רק בשל הריקוד המופלא שיצר בזבי ברקלי לצלילי "Fascinating Rhythm". אלינור פאוול רוקדת סטפס עילאי בין שישה פסנתרנים שחורים והמצלמה עוקבת אחריה בשוט ארוך ומורכב אחד. צריך לראות בשביל להאמין.