תודה אבל לא תודה: הקליפ החדש של אריאנה גרנדה נוסטלגי בקטע רע

נוסטלגיה היא דבר שבא בגלים. בהתחלה היא כיפית, אחר כך עצובה מאוד, אחרי כמה זמן שוב כיפית אבל עם טוויסט, עם הבנה שצריך להגיד תודה ולהמשיך לדבר הבא. כשחושבים על זה ככה, פתאום הקונספט לקליפ החדש של אריאנה גרנדה, בו היא משחזרת סצנות אהובות מסרטי נעורים, נראה ממש הגיוני. השיר "Thank You, Next" נמצא בדיוק על הגבול בין כאב הפרידה ממה שהיה, ממה שהיינו, לבין ההשלמה העצובה אך אופטימית. בכנות נוגעת ללב, גרנדה מתעמתת ישירות עם ההיסטוריה הרומנטית שלה, במבט בוגר אבל גם כזה שזוכר אותה בחיבה.

השיר מתחיל עם פספוסים מהעבר שהיום נראים הרבה פחות דרמטיים, מהסוג שלכולן ולכולם יש ("כתבתי כמה שירים על ריקי / עכשיו אני מקשיבה וצוחקת"), אבל לגרנדה יש יותר אובדן וכאב להתמודד איתם מלצעירה בת 25 ממוצעת, עם אירוסים שהתפרקו ובן זוג שמת ממנת יתר ("הלוואי שיכולתי לומר תודה למלקולם / הוא היה מלאך"). גרנדה לא באמת עוקצת או זורקת רמזים לאף אחד – השיר הוא הבעת תודה מפורשת לאהובים לשעבר, שגם אם פגעו או נפגעו בקשר, עזרו לה להפוך למי שהיא היום.

ואז הגיע הקליפ שבו אריאנה וחברים מפורסמים מתחפשים לכוכבי הסרטים "ילדות רעות", "מעודדות צמודות", "פתאום 30" ו"לא רק בלונדינית". הנה לקט של דברים רנדומליים שקורים בקליפ: אריאנה בפאה בלונדינית מעלעלת ב-Burn Book; גרסה עוד יותר מינית של ריקוד הכריסמס רק בלי האירוניה; השחקן ששיחק את ארון סמואלס בהופעת אורח מקריפה; רפרנס לבית הבובות מ"פתאום 30" שבחיים לא הייתי מזהה אם לא היו אומרים לי מראש; אריאנה משתזפת עם כלב ובלי פיאה בלונדינית במחווה ל"לא רק בלונדינית"; סצנת צחצוח שיניים היתולית כאילו זאת הופעת סיום תיכון ובחורה בהריון בתלבושת של מעודדת.

מה משותף לארבעת הסרטים שהקליפ מצדיע להם? אלה סרטי מסיבת פיג'מות שכל מילניאל מכירה. מה עוד משותף להם? כולם מציגים עלילה רומנטית עם שברון לב וסיום מתוק, וזה מתאים בול לשיר. הקליפ היה יכול להציג, למשל, עימות בין ארון הנבגד לבין רג'ינה חברתו לשעבר, או אפילו רגע שבו רג'ינה רואה את ארון עם חברתו החדשה ונעצבת. הוא היה יכול להשתמש בעלילות של "לא רק בלונדינית" ו"מעודדות צמודות" כדי להראות איך הפגיעה מהחבר לשעבר לא מנעה מהגיבורה להתאהב מחדש בבחור חדש, טוב יותר. בית הבובות מ"פתאום 30" יכול היה להיות סיפור המסגרת לכל זה, עם חדר לכל עלילה וזכרונות ילדות מתוקים שהיום נראים כמו צעצועים ישנים שכבר אין מה לעשות איתם, רק להיזכר.

זה כמובן לא מה שקורה בקליפ, שרק מחקה את האסתטיקה של הסרטים המקוריים ומשחזר סצנות מפורסמות שאנשים יזהו, בלי להבין מה בעצם מצאנו בהן. גם ההתלהבות הכללית שהוא מעורר מבוססת על זיהוי והבנה של רפרנסים, שהם חיקוי בסיסי עם שינויים מינימליים שלרוב רק גורעים (היי, הנה הבנות מנבחרת המעודדות המתחרה! הן שחורות אז הן עושות טוורקינג!). גרנדה היא החוט המקשר בין ארבעת החלקים והיא נראית בדיוק אותו הדבר בכולם. היא לא מחויבת מספיק לדאחקה כדי להיכנס לדמויות אז היא זורקת מבטים מפתים וחסרי רגש למצלמה ומקווה שהתפאורה והתלבושות יעשו את העבודה בשבילה. שחזורי הסצנות כל כך ריקים, חובבניים ומנסים בכוח להצחיק שהם אשכרה פוגעים בקסם של המקור, אותו קסם שבזכותו הקליפ שבר שיא צפיות.

כבר כמה שנים שנוסטלגיה לשנות ה-80, ה-90 או תחילת שנות האלפיים היא מקדם מכירות מעולה לכל דבר (ממברבריז, מישהו?), מ"דברים מוזרים" דרך קולקציית הניינטיז המעולה בחנויות דיסני ועד שיבת הפאוץ' לחיינו. ובכל זאת, הניסיון לשחזר את העבר התמים תמיד ידרוש אדפטציה מסוימת – הפאוצ'ים החדשים נראים ונלבשים אחרת ועמודי הפייסבוק שמציפים את הפיד בממים על "השמינייה" ו"ארתור" לפחות מוסיפים זווית מפוקחת ובוגרת יותר. אבל גם נוסטלגיה בסיסית וכיפית צריך לדעת לעשות – במחוות של איגי אזיליה ל"קלולס" ושל ברונו מארס ל"בצבעים חיים" היה החן, הקלילות וחוסר היומרה שחסרות ב-"Thank You, Next". חוץ מזה, הם לא הלבישו בדיחות דביליות על שיר שכולו פגיעות מרירה-מתוקה.

אריאנה גרנדה ב"Thank You, Next"