אונס ונקרופיליה: אבי גיבסון דוחף את התיאטרון בישראל לקצה

אחרי שהתפטר מפסטיבל עכו (הוא אגב לא מצטער לרגע), אבי גיבסון בר־אל חזר לביים במרכז של השוליים הישראליים. עכשיו הוא עולה עם ההצגה הבריטית השערורייתית "Blasted"

מתוך "Blasted" (צילום: אורי רובינשטיין)
מתוך "Blasted" (צילום: אורי רובינשטיין)
9 באוגוסט 2018

כשתצאו מההצגה החדשה של אבי גיבסון בר־אל יכול להיות שתתקשו להירדם. "Blasted", שנכתבה על ידי שרה קיין הבריטית על מערכת יחסים בין עיתונאי מבוגר וגוסס לצעירה בעלת מוגבלות בחדר מלון המצוי תחת מצור, היא ללא ספק אחת ההצגות הבוטות והנועזות ביותר שהוצגו אי פעם על הבמות בארץ. משהו בסגנון "בובה" פוגשת את "מאמי" והן משחקות "משחקי הכס" בחוף מציצים. סנטימטרים בודדים מעיני הצופים חייל אונס את הגבר שאנס בעצמו, מציצות בכפייה, אכילת גופת תינוק, פרכוסים, אוננות, נקרופיליה, רצח, התאבדות. חלק מהצופים קמים ויוצאים באמצע. אבי גיבסון בר־אל ביים פיגוע של ממש, עם הקשרים ישראליים מובהקים: עוזון, "שמע ישראל", "ישמעאל".

המחזה של קיין עלה לראשונה ב־1995 בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון ועורר תגובות זועמות על הגועל שהוא מעורר, על המיניות ועל האלימות המפורשות כל כך. ב־1999 קיין תלתה את עצמה באמצעות שרוכי נעליה אחרי שנים של מאבק בדיכאון ובעיות נפשיות והיא בת 28 בלבד. לאחר מותה לא מעט מבקרי תיאטרון הכו על חטא.

אבי גיבסון בר-אל ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)
אבי גיבסון בר-אל ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
אחרי 30 שנה, מנכ"ל סוזן דלל לא מתכנן לפרוש – וגם לא להתנצל
12 הצגות שאסור לפספס בעונת התיאטרון הקרובה
ביקרנו ב"סט" של סרט פורנו לגיל הזהב – וזה מהפכני

העולם הבדיוני שבמחזה הוא לכאורה ריאליסטי בעיצוב הסצנות, אבל לא באמת ריאליסטי. כך הרי לא קורה במציאות.
"אני לא מסכים. זה ריאליזם של מצבים קיצוניים. זוועות נעשות בכל העולם בכל יום, ברגע זה מתחוללת זוועות, עוולות חברתיות, פשעי מלחמה. דאעש עורפים ראשים של אנשים, בסוריה יש פליטים, אצלנו יש את הסגר על הפלסטינים בעזה והאיסור להכניס לשם כוסברה. קיין כתבה את המחזה בתגובה למלחמה בקוסובו ביוגוסלביה. היא צפתה בטלוויזיה וראתה אישה שזועקת מן הטלוויזיה 'תעזרו לי!', והיא אמרה לעצמה, 'אני מכירה את האישה הזאת'. ואז היא נחרדה מהמעבר החריף בליינאפ בין חדשות החוץ על הסבל האנושי למחירי הגבינה במדור הצרכנות".

מתוך "Blasted" (צילום: מאיה אילטוס)
מתוך "Blasted" (צילום: מאיה אילטוס)

איך אתה רואה את ההקבלה לישראל 2018?
"אני חושב שאנחנו חיים בתודעת מלחמה, זה מה שחונכנו אליו. היום כבר לא אומרים 'כשתהיה גדול לא יהיה צבא'. אני נוסע המון בטורים בעולם עם המופע 'אבנים' שאני משחק בו, ובחו"ל אני מרגיש משהו שונה – רווחה, חופש! אנחנו לא יודעים מה זו תודעת רווחה. החברה שלנו מתחילה לאבד את הקו המוסרי, אנחנו מרשים לעצמנו לעשות דברים שאסור – כיבוש של עם אחר, היחס לפליטים, חוק הלאום, האלימות".

אם נמשיך ב"תודעת הדיכוי", נחווה את המציאות כפי שהיא מתרחשת בחדר המלון של קיין?
"אני מאוד מקווה שלא, אבל ישנם סימנים שכן, למשל האגרסיביות הישראלית שבאה לידי ביטוי ברחוב הישראלי. אני לא חושב שזה צריך להיות כך. אבל אני עדיין מאמין באפשרות לתיקון האדם, וגם בשלום".

מתוך "Blasted" (צילום: אורי רובינשטיין)
מתוך "Blasted" (צילום: אורי רובינשטיין)

לעשות מה שאסור על הבמה

גיבסון, במאי פרינג' עם רקורד מרשים, נבחר ב־2016 למנהל האמנותי של פסטיבל עכו, שמסורתית נחשב לפסטיבל התיאטרון הגדול והחשוב בישראל. לפני הפסטיבל של 2017 הוא התפטר לאחר שוועדת ההיגוי פסלה את ההצגה "אסירי הכיבוש" של עינת ויצמן. לאחר התפטרותו איבד הפסטיבל מיוקרתו, וגם השנה הליינאפ אינו מבטיח כבשנים קודמות.

אתה מתחרט על ההחלטה שלך להתפטר?
"לא, זאת הבחירה הנכונה. הרי ניתנה לי האפשרות לעשות פסטיבל אחר ממה שאני יצרתי ולהמשיך בתפקיד, אך סירבתי. תמיד ברגעים קשים ישנן התלבטויות גדולות וזה יכול להיות מלווה בהרבה עצב. ישנם גם מחירים שאתה משלם ברמה הרגשית והכלכלית, אבל אתה מרוויח את הבוקר שאחרי. זה היה רגע מכריע שבו קהילת היוצרים ואני לא יכולנו לשתף עוד פעולה עם צנזורה".

איך הרגשת לאחר מכן, כשצפית מהצד בתוצאות החלטתך, כשהוחלפת על ידי אחרים?
"את פסטיבל 2017 אני לא מחשיב כפסטיבל, זה רק היה פלסטר כדי להתמודד עם העזיבה שלנו. אני מאחל הצלחה מכל הלב למנהל האמנותי שלום שמואלוב השנה. דרך אגב, כשיוצרים מתייעצים איתי אם לקחת בו חלק אני ממליץ להם בחום, זה פסטיבל חשוב ביותר".

המשבר בעכו הביא את גיבסון, אולי לראשונה בחייו המקצועיים, "להשתבלל" קצת, כך כינה זאת, להסתכל קצת מהצד. הוא חזר ללמד ועכשיו שוב חזר לביים במרכז של השוליים הישראליים – מופע חדש בשיתוף סהר עזימי שיפתח את פסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב. ישנו בקנה גם פסטיבל חדש ליצירה חופשית ללא תמיכה ממשלתית שהוא ינהל אמנותית, וכאמור – "Blasted" שביים בתיאטרון נוצר, בשיתוף נעם סמל ופסטיבל יפו הבינלאומי. תחילה, כשניסה להעלות את המחזה בתיאטרון הסימטה, אחיה של קיין הפרו פלסטיני, לא הסכים מכיוון שהוא החזיק בזכויות. רק כעת נסללה הדרך להעלותו בארץ, לאחר שהזכויות עברו לגורם אחר.

במרכז המחזה עומדת מערכת היחסים הדכאנית בין הגיבור לגיבורה. נדמה כאילו קמפיין metoo תמיד היה שם, כבר באנגליה של שנות ה־90.
"הבחירה שלנו הייתה ללכת עם הפגיעות של האישה צעד אחד נוסף – אני טוען שפגיעות היא כוח. יש עוצמה בפגיעות ובכאב שלה כשהיא חושפת אותם, ולא נופלת למשחקי הרצח והשררה שמסביב".

מתוך "Blasted" (צילום: מאיה אילטוס)
מתוך "Blasted" (צילום: מאיה אילטוס)

לא בטוח שזה הולך יד ביד עם המסר הפמיניסטי של metoo.
"הפגיעות של האישה, כמו של הגבר, היא חוסן, היא כוח. האישה מגלמת את המקום הטהור במחזה הזה אבל אני מקווה שקהל הגברי שצופה בהצגה יבין שזו גם פגיעות שלו. צ'רלי צ'פלין בנה קריירה היסטורית מהפגיעות שלו כשייצג את הנווד הפגיע".

מירי רגב מתנגדת למופעי עירום. "בלאסטד" לא עוברת את הקריטריון הזה.
"הבמה היא לא דבר מזיק, היא מקום לתיקון. כשמתנגדים לעירום על במה, מתנגדים לחופש התודעה, להרחבת האני של האדם, לחופש; מכוונים אותנו לשמרנות, לשנאת הזר, הופכים אותנו לעדר".

מתוך "Blasted" (צילום: אורי רובינשטיין)
מתוך "Blasted" (צילום: אורי רובינשטיין)

אתה כל הזמן דוחק את הרף של מה שיכול להיות מוצג על במה בישראל. מה יהיה הפיק הבא?
"כשאתה מסתובב ורואה תיאטרון בעולם אתה רואה שיש הכל מהכל באמת, ראיתי עבודות של בכירי היוצרים בהמון צורות מבע, ולמדתי לא מעט. כאן אנחנו נמצאים כמה עשורים מאחור במובן הזה, עם כל מיני 'הצגות איקאה'. לשאלתך, אני לא רואה בזה רף שיש להשיג, כל יצירה יש לה את הצרכים שלה. יוצר צריך לשאול מה אסור לעשות על הבמה ואז לעשותו. עם זאת תמיד צריך לשמור על הטעם הטוב".

← "Blasted", תיאטרון הבית, נועם 5 יפו, רביעי־חמישי (29.8־30.8) 21:00, 70 ש"ח