אביתר בנאי כמעט מצליח לעמוד במשימה שהוא לקח על עצמו
"לשונות של אש", אלבומו השישי של בנאי, ממשיך את החיפוש שלו אחר האמת. השירים הראשונים מגשימים את השאיפה, אבל החל מהשיר השמיני, משהו לא טוב קורה
חומה מקיפה את אביתר בנאי זה שני עשורים רצופים. זוהי חומת הקונצנזוס התרבותי־ישראלי הנוקשה ביותר, חומה המעוטרת בהילה של קדושה מודרנית המטילה צל על סכסוכים שבין קודש לחול, שבין אלטרנטיב למיינסטרים ועל עוד מחלוקות חולפות ונשנות. בנאי, שמחפש תדיר אחר תשובה, חוזר עכשיו עם אלבום שישי בשם "לשונות של אש", וגם בו הוא ממשיך לרדוף אחר אמת. האמת הזאת – מה שלא תהיה – הופכת בצלילות הדעת גם לחיפוש אובססיבי של הקהל. אם היא תשרוף או תגאל, זה לא משנה, העיקר שתגיע מזוקקת בתוך המוזיקה. את 12 השירים החדשים של בנאי, שכבר מזמן אינו נפש תועה שזקוקה לאישורים מגורמים חילוניים ודתיים, אפשר כמעט להאשים בסחר באמת. במציאות קנטרנית, מלגלגת ומלאה עד מיאוס בטרנדים שחוקים, מפתה מדי להצטרף לקונצנזוס.
שירי פתיחה כמו "אור בצל" ("אהרון התגרש/ חמישה ילדים, התאהב באחרת/ חזר לתל אביב/ ולי אין מלבדך") הם המפתים הגדולים, ועוד יותר כשבנאי שר "לי אין מלבדך", מתעכב במילה האחרונה ומעמיס עליה את כל המניפולציות הווקאליות הרגשיות שאפשר. "לשונות של אש" הוא כמעט ספקטקל, בעיקר כשבנאי חוזר על המילים "שירה קדושה". אילו הפזמון היה ספוג ברגש של הבתים, הוא כנראה היה המנצח הגדול של האלבום. בהמשך מגיע "חוצים את הרחוב" היפהפה, שמפאר רגעים בלתי זכירים ("הילדים בבית הספר, שגרה אלוהית מבורכת") ואולי יותר מכל עומד בצורך החזק של בנאי להגיע לתובנות גדולות ולהעביר אותן הלאה.
אבל החל מהשיר השמיני, "אדם נזרק", משהו לא טוב קורה. הצורך להאיר ולקדש מרגיש כמו יומרה שבסופו של דבר גורמת לריחוק דרמטי. בנאי נשאר אקספרסיבי, אבל הכוונות המילוליות שלו לא שובות והלחנים פופיים ומאורגנים מדי לרדיו. נזק כבד נוסף נגרם על ידי אביב גפן ב"אתה", שיר שאולי יעבוד בגלגלצ בזכות הרומנטיזציה המתוזמרת שלו, אבל במונחים של אמנות לא פופוליסטית אמור היה להיגנז. "עד הצד השני של הנהר" הוא האחרון וגם הנוסחתי והמשעמם ביותר, לא מעט בגלל ההפקה המוזיקלית של נאור כרמי, שנופלת באיכותה מזו של תמיר מוסקט.
כמעט טרגי לסגור אלבום באופן הזה, ולמרות זאת, דווקא השירים שנערמו בחלק הראשון הם אלה שנצרבים עמוק, בזכות היכולת הנדירה של בנאי להשקיט רגעים כאוטיים שהאמת והתשובות הן הלאה מהם. אביתר בנאי הוא הרב המודרני, שמדבר לחילונים ולדתיים, שיכול לבחור במפיק מוזיקלי מוכשר כמו מוסקט, ולעמוד בשאיפה שלאחרים נדמית כנאיבית: לגרום למוזיקה לרפא. ועד השיר השמיני הוא גם מצליח לעשות את זה.