למה רחוב אבן גבירול כל כך פאקינג מוזר?

לדיזנגוף יש אופי, לאלנבי יש שיק, אפילו לבן יהודה יש איזה ז'ה נה סה קוואה שמבדל אותו מהעדר. אבל אבן גבירול הוא פשוט כלום ארוך מאוד. מה נסגר?

אבן גבירול (צילום: שאטרסטוק)
אבן גבירול (צילום: שאטרסטוק)
6 באוקטובר 2019

אבן גבירול. רחוב שכולנו עוברים בו, לפחות בחלקים מסוימים שלו, על בסיס די קבוע. בין אם זה ברגל, באופניים, בקורקינט, באוטובוס או ברכב (כאן אני מחויבת לשאול – למה לעשות לעצמכם את זה?). אבל האם מישהו מכם נעצר אי פעם ושאל את עצמו וואט דה פאק? או בצורה המעמיקה יותר – מה הסיפור של הרחוב הזה? למה הוא כזה משונה? כן, משונה. אני לא טוענת שמדובר ברחוב בעייתי או שלילי או רע. פשוט משונה. בעיקר בגלל סיבה אחת: הוא חסר אופי.

מדובר בבליל של בתי עסק שלא קשורים כהוא זה אחד לשני, ממוקמים בערבוביה שאין לה כל סדר או היגיון. שמתם לב, למשל, כמה חנויות יד שנייה יש ברחוב הזה? ובניגוד לחנויות יד שנייה באופן כללי, דווקא באלה יש משהו מאוד לא-מזמין

מדוע רחובות זקוקים לאופי? ישאלו המצקצקים – אין לי באמת תשובה על זה. זה פשוט ככה. לאלנבי, למשל, יש אופי מובהק – סליז מעורב בחנויות בגדים זולות (ונהדרות!). לשנקין יש אופי – שאריות אבק כוכבים מהניינטיז שמשתלבות בבורגנות משפחתית עכשווית. לקינג ג'ורג' יש אופי – המאגניבות של הסנטר שמחלחלת אל שאריות שוק בצלאל. לאבן גבירול אין. עכשיו בטח תגידו 'בסדר, אבל זה רחוב ממש ארוך'. נכון, הוא באמת ארוך. אבל גם דיזנגוף ארוך ויש לו אופי מובהק, ובן יהודה ארוך ויש לו אופי מובהק עוד יותר (איך אומרים אופי בצרפתית? אז כזה). לאבן גבירול פשוט אין. מדובר בבליל של בתי עסק שלא קשורים כהוא זה אחד לשני, ממוקמים בערבוביה שאין לה כל סדר או היגיון. שמתם לב, למשל, כמה חנויות יד שנייה יש ברחוב הזה? ובניגוד לחנויות יד שנייה באופן כללי, דווקא באלה יש משהו מאוד לא-מזמין. ישן אבל לא קול. לא קול בכלל. מישהו אי פעם רכש שם משהו? יש מה לתת צ'אנס? וכמה מקומות קטנים למכירת מזון שמלבד האנשים בשלושת הבניינים מסביב אף אחד לא מכיר? פלאפליות, צ'יפסיות, מאפיות. ולא, אני לא מדברת על "לחמים". יש עוד מיליון. וכמה ביוטי-פארלורס שנראים כולם קצת כמו חדר המתנה במרפאות, עם שתיים-שלוש מניקוריסטיות משועממות שמדי יום מתפללות שמישהי תזדקק באופן דחוף לחידוש של לק ג'ל? (מאט, אם אפשר, כמובן. כי זה מהמם).

לשנקין דווקא יש מה להציע. (צילום: שאטרסטוק)
לשנקין דווקא יש מה להציע. (צילום: שאטרסטוק)

אפילו לחלקים אי אפשר באמת לחלק אותו. אם, נגיד, כל החלק הצפוני עד מגדל המאה היה מנסה לאמץ לעצמו אופי מסוים, זה היה אולי הופך את העניין למעניין יותר. ואז החלק שממגדל המאה עד כיכר רבין, שהוא לא ארוך אבל כנראה המרכזי ביותר, ואחריו מפרישמן ודרומה עד סופו, שמאז שחלפו ימי הזוהר של "הסושיה" הוא מצדיק את קיומו אולי רק בגלל ה"ויטרינה". טוב בסדר, גם "האחים".

ועוד לא התחלנו לדבר על כל מרכזי הקניות הלא-ברורים שנמצאים בשטחו. את מגדל המאה כבר הזכרנו (כי באמת זה מוגזם לבקש קפה נורמלי כשמטרטרים בין מרפאות ובדיקות), גן העיר שמנסה מדי פעם לחזור לימי תהילתו אבל בואו נודה בזה – אם אתה בין הגילאים שלוש לשמונים, אין לך מה לחפש בו. והכי מוזר מכולם – הלונדון מיניסטור, שבאמת נשאר תקוע אי שם בשנים בהם ארומה נחשבה מקום לוהט (כן. היו איזה שנתיים כאלה. נשבעת). האם יבוא יום והרחוב, אולי הכי מרכזי בעיר, יאמץ לעצמו אישיות? לא בטוח. נתנחם בינתיים בזה שהוא מסתיים בגראנד פינאלה הכי גראנד שרחוב יכול להרשות לעצמו בימינו. כלומר, מקס סטוק.