אדם סנדלר חוגג יום הולדת 60, גיל שבו כבר מותר להפסיק לשאול מתי הוא יתבגר – בעיקר כי די ברור שהתשובה היא "אף פעם". האיש שהפך גברים ילדותיים, התקפי זעם ובדיחות פלוצים לקריירה מפוארת נתן לנו גם כמה מההופעות הקולנועיות הכי מרגשות שראינו. לפעמים ממש באותו סרט שבו הוא מפליץ למישהו בפרצוף. אחרי כל השנים האלה, אפשר להודות שאנחנו אוהבים אותו גם כשהוא עושה שטויות, ולעיתים דווקא בגללן. ואם היו חסרות סיבות להרגיש אליו קרבת דם, אחד הסרטים הבאים שלו בנטפליקס נקרא, נשבעים, "Time Out". מבחינתנו הוא כבר חלק מהמשפחה.

לכבוד יום ההולדת התכנסנו ובחרנו כל אחד חמישה סרטים אהובים (טכנית, המילה המדויקת היא "רבנו", אבל בסוף הגענו להסכמות). המילה החשובה כאן היא "אהובים". זו בחירה אישית, לא ניסיון לקבוע מהם 15 הסרטים הטובים ביותר של סנדלר, והסדר אינו דירוג. יש כאן תפקידים דרמטיים מהוללים, קומדיות רומנטיות שאפשר לראות שוב ושוב וגם כמה בחירות שלא נטרח להגן עליהן בפני ועדת פרס נובל לטעם טוב. וכן, בסוף קצת רימינו עם הספירה. מזל טוב, יהודי מצחיק שכמותך!

1. גילמור המאושר (1996)
אבנר שביט
יש הרבה כוכבים יהודים בהוליווד – אבל אף אחד לא מגלם בתוכו ניגודיות כמו אדם סנדלר. מצד אחד, הוא יליד ברוקלין, אחד המקומות היהודיים ביותר בעולם. כולם יודעים שהוא יהודי (ופרו-ישראלי). הוא הופיע בכמה מן הסרטים האמריקאיים היהודיים ביותר של דורנו, למשל "יהלום לא מלוטש", והדמויות שלו לעיתים קרובות הן התגלמות דמותו של הנעבעך. אפשר לומר שהוא אייקון יהודי-אמריקאי.מצד אחר, סנדלר עבר בגיל צעיר לניו המפשייר, לא אזור יהודי במיוחד, השוכן בניו אינגלנד – גם כן לא אזור שמתחרה בניו יורק בהשפעתו על התרבות היהודית-אמריקאית. הוא גדל בו והאזור השפיע עליו, ללא ספק. בהופעותיו השונות הוא מגלם גם הרבה מן התכונות שמזוהות עם הגיאוגרפיה הזו – למשל מעין גבריות מחוספסת וכחולת-צווארון, לא מנומסת ולא מתנצלת, וזיקה מלאת תשוקה לספורט.

סנדלר אמנם מגושם למדי, אבל עדיין גבוה וחסון יחסית לקומיקאי יהודי מברוקלין.הסרט הכי ספורטיבי, עממי ועצבני ולכן גם הכי ניו אינגלנדי של הכוכב הוא "גילמור המאושר". ביים דניס דוגן, אחד משותפיו הקבועים. סנדלר מגלם בו שחקן הוקי עוקצני שהופך לשחקן גולף כישרוני ולגאווה אזורית. זה עוד סרט שלו שהפך לפולחן, עם שלל דמויות, סצנות וציטוטים לפנתיאון. גם הוא הוליד בשנה שעברה המשכון, שהיה אהוד פחות. נוסף לכך, "גילמור המאושר" הפך את הילד מברוקלין לאייקון בניו אינגלנד – לדוגמה, זה עתה התקיימה הקרנה מיוחדת שלו לרגל שלושים שנה לצאתו באצטדיון הבייסבול של הבוסטון רד סוקס, מועדון הפאר המקומי.

2. בילי מדיסון (1995)
עמית סלונים
הפריצה הקולנועית הגדולה של אדם סנדלר הייתה עם הסרט הדבילי הזה, שבזמן אמת נקטל על ידי הביקורות והיום נחשב לאחד המזוהים ביותר איתו. העלילה מטומטמת להחריד: בילי מדיסון הוא אידיוט בן 27 שמבלה את ימיו בשתייה לצד הבריכה של אביו ובהמתנה לקבל לידיו את אימפריית המלונות המשפחתית. כשמתברר לו שאביו מתכוון לפרוש ולהעביר את ניהול החברה למישהו אחר, בילי מקבל הזדמנות להוכיח שהוא ראוי: עליו לעבור מחדש מכיתה א' ועד י"ב, שבועיים בכל כיתה.

סנדלר ושותפו לכתיבה טים הרליהי התייחסו לסרט כמו אל אסופה של סצנות מלאות בהומור נמוך. נראה שגם הבמאית טמרה דייוויס לא נתנה חשיבות רבה מדי לקוהרנטיות של הסרט. ויכוח באמבטיה בין שמפו למרכך יכול לקבל אותו משקל כמו הקרב על עתיד החברה, אבל לטמטום המפואר הזה יש גם גבול. כשילד בכיתה מרטיב במכנסיים, בילי שופך מים על עצמו כדי להציל אותו מהשפלה ומכריז שכל הילדים המגניבים עושים זאת. הוא מסוגל להתנהג כמו בריון, אבל גם להתנצל ולגלות חמלה. זה חלק גדול מהקסם של הדמות הקולנועית שסנדלר עומד לטפח בהמשך הקריירה שלו. במובנים מסוימים כל הדמויות שהוא עומד לשחק בקריירה הן גרסאות של בילי מדיסון. לא במפתיע, לימים חיבר סנדלר את שמו של בילי לשמו של האפי גילמור וקרא על שמם לחברת ההפקה שלו – "הפי מדיסון". קשה לחשוב על שם מדויק יותר לאימפריה שנבנתה על ההנחה שטמטום וטוב לב אינם הפכים.

3. אל תתעסקו עם הזוהן (2008)
יעל שוב
זוהן, לוחם קומנדו ישראלי שחלומו הכמוס הוא להיות ספר, מוצא עבודה כעובד ניקיון במספרה בניו יורק, המנוהלת על ידי דליה הפלסטינית (היהודייה הקנדית עמנואל שריקי). כדי להתקדם הוא מציע טיפול מיוחד – שילוב של תספורת וזיון – ותוך זמן קצר מתייצבות אצלו כל קשישות העיר. אוכלוסיית הקומדיה המטופשת והחביבה הזאת בבימויו של דניס דוגן (שביים עוד שבעה סרטים של סנדלר) מורכבת בעיקר מבני מיעוטים, כולם סטריאוטיפים די מדויקים – תגרני אלקטרוניקה ישראליים, נהגי מוניות פלסטינים, ספר קוריאני נשי, יהודים, פורטוריקנים וכו' – החיים בהרמוניה שברירית. אלא שאז כריש נדל"ן לבן, שרוצה להשתלט על השכונה, מסכסך בין הישראלים והפלסטינים, ואלה יצטרכו ללמוד לעשות שלום. הבה נגילה.

יש בדיחות קולעות יותר – הפלסטינים מתלוננים ששונאים אותם, ואז הישראלים מתלוננים ששונאים גם אותם כי הם דומים לפלסטינים – ופחות (בדיחות החומוס למיניהן). סנדלר, שהפיק והשתתף בכתיבת התסריט, מגלם את זוהן בשילוב של וולגריות ילדותית ונאיביות חיננית. מסביבו לוהקו שחקנים ישראלים לתפקידי הישראלים (בעיקר עידו מוסרי), ושחקנים לא פלסטינים לתפקידי הפלסטינים (בעיקר ג'ון טורטורו ורוב שניידר). הליהוק עיוור הצבעים הזה די מחסל את מסר השלום והאחווה של הסרט.

4. תעלומת רצח (2019)
אבנר שביט
ב-2014 חתם אדם סנדלר על הסכם עם נטפליקס דרך חברת ההפקה שלו, הפי מדיסון. החוזה הפך לארוך טווח והוליד כמה כישלונות נשכחים, אבל בסך הכול התגלה כאחת העסקאות הפוריות והמוצלחות בעולם הסטרימינג בעשור וחצי האחרונים. גולת הכותרת הייתה הקומדיה הבלשית הזו, שרשמה בשלהי העשור הקודם את הסיפתח הכי מוצלח לסרט בתולדות נטפליקס – תואר אותו כמובן כבר איבדה מאז, אבל היא עדיין ראויה למקום במצעד שלנו. סנדלר מגלם שוטר ניו יורקי המשקר לזוגתו, בגילומה של ג'ניפר אניסטון, שהוא בלש. כשהשניים יוצאים לחופשה באירופה, הם מוצאים עצמם בלבה של תעלומת הרצח בשמה נקרא הסרט, וגיבורנו זוכה להזדמנות להוכיח את כישוריו הבלשיים.

סנדלר מושלם כהרגלו בתפקיד האדם מן היישוב, ג'יימס ונדרבילט סיפק לו תסריט שהוא בית ספר לכתיבה של להיטי סטרימינג, והתוצאה היא אחד הסרטים הכי מהנים שנטפליקס הפיקו אי פעם, וההמחשה הכי טובה לכדאיות החוזה שלהם עם הכוכב. אחר כך הגיע המשכון שהיה גם כן מהנה למדי, עם במאי אחר. קייל נואצ'ק, שביים את הסרט הזה, המשיך עם סנדלר להמשכון אחר בנטפליקס – "גילמור המאושר 2".

5. סיפורי מאירוביץ' (2017)
יעל שוב
שיתוף הפעולה הראשון של סנדלר עם נואה באומבך סיפק לו את אחד מתפקידיו המקסימים ביותר. הוא מגיש הופעה חשופה ופגיעה בתפקיד דני המובטל, שאחרי פרידתו מרעייתו עובר להתגורר בדירה של אביו בניו יורק, ומנסה לזכות בתשומת הלב שלא קיבל ממנו בילדותו. אבל האב (דסטין הופמן), פרופסור לאמנות ופסל מתוסכל, עדיין מרוכז בעצמו ומעדיף את בנו מאשתו השנייה (בן סטילר), שפיתח קריירה מצליחה בתחום הפיננסים. לבתו (אליזבת מרוול) הוא לא מתייחס בכלל. בתחילת הסרט דני שר עם בתו שיר מומצא בסגנון אלה שסנדלר היה שר ב-SNL.

בהמשך הוא פולט מדי פעם צעקות בלתי נשלטות, כמו בקומדיות הפרועות שלו. אלה מקבלות משמעות דרמטית כשהן מתפרצות מתוך הכאב המודחק של דמותו כבן הטוב שארגן לאביו תערוכה כדי לשמח אותו, וגם אז הקרדיט ניתן לאחיו. אחת הסצנות הכי מהדהדות בסרט עוסקת בהטרדה מינית באופן מוחץ רגשית, ומאירה באופן חד וחכם את ההבדל בין הגישה של נשים וגברים (טובים) לנושא. זאת דרמה קומית משפחתית עצובה ונהדרת, שנשכרת רבות מהליהוק של שני הקומיקאים הוולגריים, לשעבר, כאחים.

6. זמר החתונות (1998)
אבנר שביט
"תעלומת רצח" היה השני מבין שלושה שיתופי פעולה של סנדלר עם אניסטון – קדם לו "לזרום עם זה" המושמץ אך המצוין ואז הגיע גם "תעלומת רצח 2". "זמר החתונות" היה הראשון מבין שלושה סרטים שלו עם דרו בארימור – אחריו הגיעו "50 דייטים ראשונים" האהוב גם כן ו"תקועים בחופשה" המהולל פחות.
כיאה לשם הסרט, סנדלר מגלם כאן זמר חתונות, ובארימור את יקירת לבו שלבה שייך למישהו אחר, עד שבין חתונה אחת לשנייה, ובשלב מסוים גם בר מצווה, השניים מבינים שהם נועדו זה לזו.

"זמר החתונות" יצא כשסנדלר עוד לא היה בהכרח כוכב מן השורה הראשונה. הוא נעשה בתקציב קטן, וערכי ההפקה הנמוכים למדי ניכרים בו אבל רק מוסיפים לקסמו. התוצאה הפכה להצלחה אימתנית – הרבה בגלל הפסקול המפואר, מן הראשונים שהכניסו למיינסטרים את הנוסטלגיה לאייטיז. גם בילי איידול מספק כאן הופעת אורח בלתי נשכחת ואם כל זה לא מספיק, אפשר למצוא הרבה קווי דמיון בין הסרט הזה ל"עצמאות" המהולל שיצא זה עתה, וגם בו יש בר מצווה ונוסטלגיה למוזיקה ולאולמות האירועים של שנות השמונים.

7. 50 דייטים ראשונים (2004)
יעל שוב
שש שנים אחרי שהפגינו כימיה של צמר גפן מתוק (מתובל ברוטב כדורי בשר) ב"זמר החתונות", סנדלר ודרו בארימור שבו והתאחדו לקומדיה רומנטית נוספת. הפעם סנדלר מגלם וטרינר ימי – מה שמספק הזדמנויות להומור סוס-ים-מקיא – המתאהב במורה לאמנות שלוקה במחלת שכחה הוליוודית. עקב תאונה כלשהי, מדי בוקר היא מתעוררת ללא כל זיכרון של אירועי היום הקודם, וזה הופך אותה לאתגר מיוחד עבור הגברבר, שצריך לכבוש אותה כל יום מחדש. סנדלר מפעיל את חן גור הכלבים שלו, ובארימור מתוקה ומצחיקה מתמיד בסרט חינני ואינטליגנטי באופן מפתיע (בעיקר משום שפיטר סיגל ביים את סנדלר גם ב"סדנה לעצבים" הפחות חינני).

8. נער המים (1998)
עמית סלונים
אם "זמר החתונות" הוכיח שסנדלר יכול להיות גיבור רומנטי, "נער המים", שביים גם הוא פרנק קוראצ'י, הוכיח שהוא יכול להפוך לגיבור-על. טוב, כמעט. בובי בושה הוא נער מים בן 31, מגמגם ותמים, שחי בעוני עם אמו השתלטנית ומקבל את כל מה שהיא אומרת כאמת מוחלטת. מין גרסת הרדנקים של "קארי" של סטיבן קינג. אחרי שנים שבהן שחקני פוטבול מתעללים בו, מאמן מיואש בגילומו של הנרי וינקלר (שישתף איתו פעולה בהמשך בעוד ארבעה סרטים) מגלה שהזעם שהצטבר בתוכו הופך אותו לשחקן הגנה בלתי ניתן לעצירה. כמו האפי גילמור, גם בובי מוצא בספורט שימוש מעשי בכעס שלו. אלא שהאפי מתפרץ על העולם מהרגע הראשון, ואילו בובי צריך קודם לקבל רשות לכעוס.

קאתי בייטס זוכת האוסקר נותנת תצוגה שלא נופלת מ"מיזרי" (אוקיי, אולי קצת), עם מבטא דרומי שיכול להקפיא את הדם של כל היתושים בביצות לואיזיאנה. האויבת שלה בסרט היא ויקי, מושא האהבה הסקסי של בנה, בגילומה של פיירוזה באלק האנדרייטד. האמת היא שהמבטא, הקלישאות על הדרום האמריקני ובעיקר המשחק של סנדלר כפורסט גאמפ מעלי אקספרס אמורים היו להפוך את הסרט לבלתי נסבל, אבל משהו בתמימות של בובי מצליח לחבר את הכול. אם רוב סרטי הספורט מלמדים את הגיבור לשלוט בזעם, "נער המים" מלמד אדם שדיכא את עצמו כל חייו שמותר לו להשתמש בו. בין הבדיחות על כך ש"פוטבול זה השטן", בובי גם מצליח להיפרד מאמו בלי להפסיק לאהוב אותה. לא הישג קטן בשביל ילד בן 31. סנדלר וטים הרליהי כתבו להיט שהכניס כמעט 200 מיליון דולר, יותר מפי 8 מכמה שעלה לעשות אותו. זה עזר לבסס את מעמדו של סנדלר כמכונת מזומנים הוליוודית.

9. שטן על הזמן (2000)
עמית סלונים
בשנת 2000, אחרי כמה שוברי קופות ענקיים – כולל "ביג דדי" (שלא נכנס לרשימה שלנו), שהכניס יותר מ-200 מיליון דולר בקופות – סנדלר קיבל תקציב של כ-80 מיליון דולר, סכום ענק באותם ימים, בטח בשביל קומדיה, כדי להשתולל. התוצאה: "ליטל ניקי", או בשם העברי הרשמי: "שטן על הזמן". סטיבן בריל ביים וכתב את התסריט עם סנדלר וטים הרליהי. סנדלר משחק את השדון טוב הלב ניקי. הוא עוזב את הגיהנום ונשלח לרחובות ניו יורק כדי להציל את אביו, בגילומו של הארווי קייטל. אגב, אמו של ניקי היא מלאכית, אותה משחקת ריס וית'רספון, שצעירה מסנדלר בכמעט עשור.

הסרט התרסק בקופות, ולא החזיר את ההשקעה. כמעט בלתי אפשרי להגן עליו בשם הטעם הטוב, אבל טעם טוב הוא בדיוק הדבר שהסרט מסרב להכיר בקיומו מלכתחילה. עם הזמן נבנה סביבו קהל מעריצים אדוק, בעיקר בזכות כמה סצנות בלתי נשכחות והופעות אורח, בראשן אוזי אוסבורן שנושך ותולש את ראשו של עטלף. יש גם את אדולף היטלר שנענש מדי יום על ידי החדרת אננס לישבנו, וכמובן – הגדול מכולם, קוונטין טרנטינו, באחד מתפקידי המשחק הגדולים ביותר (ממש לא בציניות) שלו, בתור מטיף עיוור שהוא גם היחיד במנהטן שמזהה את ניקי בתור שד מהגיהנום.

סנדלר יעשה עוד הרבה סרטים מטומטמים ויקבל גם תקציבים גדולים יותר, אבל יש משהו משמח במיוחד בנכונות להשקיע כל כך הרבה כסף בפנטזיה של מתבגר חובב מטאל. את המקום הזה ברשימה הוא מקבל בזכות חוסר הבושה שלו, ההמצאות המופרכות והחיבה לפריק עם הפה העקום שמעדיף מוזיקה על פני ניהול הגיהנום. וכן, הבדיחה הוויזואלית הזאת עם היטלר, מדי המשרתת והאננס – לעולם לא תצא לנו מהראש. (הערת אגב פולנית: בעוד קוונטין טרנטינו עבר לגור בתל אביב, אדם סנדלר – שגילם כאמור את "הזוהן", הלוחם הישראלי מספר 1, מעולם לא ביקר בארץ הקודש).

10. מוכה אהבה (2002)
אבנר שביט
אדם סנדלר המציא את עצמו מחדש לפחות פעמיים – פעם כשהפך מקומיקאי טלוויזיוני לקולנועי, בימים שמעבר כזה עוד נחשב דרמטי, ופעם כשהתגלה גם כשחקן אופי מוכשר. את המהפך הראשון אולי עשה בזכות עצמו, אבל בשביל השני היה צריך מישהו שיאמין בו, וזה היה פול תומאס אנדרסון, מגדולי הבמאים בדורנו, שראה בו משהו אחר וכתב בשבילו ב-2002 את הדרמה "מוכה אהבה", שלקחה את הכוכב מעולמות הפיפי-קקי למחוזות הקולנוע האיכותי.

שמות הכותרים של סנדלר בדרך כלל מלמדים על עלילתם, וגם כאן: הוא מגלם מוכה אהבה, שאהבתו מחזקת אותו בתעצומות נפש אינסופיות. אמילי ווטסון, שכמה שנים קודם לכן כיכבה ב"לשבור את הגלים" של פון טרייר, מופיעה לצידו. כרגיל אצל פול תומאס אנדרסון, הסרט הוא חגיגה קולנועית, כולל עבודת צילום מפעימה ופסקול שמימי – ובכל זאת, מה שזוכרים ממנו זה בעיקר את התצוגה של סנדלר, שכאן הפך לשחקן דרמטי לגיטימי. אולי זה עוד ייגמר באוסקר יום אחד.

11. שמור עליי (2007)
עמית סלונים
אחרי "מוכה אהבה" של פול תומאס אנדרסון ו"ספנגליש" של ג'יימס ל' ברוקס, כבר היה קשה לפטור את אדם סנדלר כקומיקאי שיודע לעשות רק שטויות. בסרט "שמור עליי" הוא נותן את אחד התפקידים הכי דרמטיים שלו – דווקא בגלל שהוא משתמש בכל הכלים הקומיים המוכרים בארגז הכלים שלו. השיער הפרוע, האוזניות, ההליכה הילדותית, המלמול וההתפרצויות – כולם מרכיבים מוכרים מהקומדיות שלו, אלא שכאן הם משמשים כשריון לנפש פצועה. סנדלר מגלם את צ'רלי פיינמן, רופא שיניים לשעבר שאיבד את אשתו ושלוש בנותיו בפיגועי 11 בספטמבר, וניתק את עצמו מחייו הקודמים. כשהוא פוגש במקרה את אלן, חברו ללימודים בגילומו של דון צ'ידל, השניים מחדשים קשר שנדמה בתחילה כמבצע הצלה חד-צדדי. בהדרגה מתברר שגם אלן, הכלוא בתוך חיים מסודרים ומוצלחים לכאורה, זקוק לחברות הזאת.

מייק בינדר, שכתב וביים, לא תמיד עומד בפיתוי ללחוץ על כל כפתור רגשי שנמצא מולו, אבל התצוגה של סנדלר וצ'ידל עוזרת לסרט לא להידרדר לתהומות הולמרק. ההתנהגות הילדותית של צ'רלי יכולה להיות מתישה, גם עבור מי שמנסה להתקרב אליו, וזה חלק ממה שהופך את ההופעה למשכנעת. צ'רלי משחק בלי סוף ב"Shadow of the Colossus", משחק מחשב שבו הגיבור מחסל ענקים בניסיון להשיב לחיים נערה יקרה לו. המטאפורה אינה מעודנת במיוחד, אבל היא אפקטיבית, וכך גם השימוש בשיר שנתן לסרט את שמו – "Love, Reign O'er Me", בלדה קורעת לב של להקת The Who מתוך אופרת הרוק "קוואדרופיניה". לצד המקור נשמע בסרט גם ביצוע של פרל ג'אם, שמלווה את כתוביות הסיום. לא בפעם הראשונה ולא האחרונה בקריירה שלו – המוזיקה בסרטים של סנדלר היא חלק בלתי נפרד מהעלילה. בקריירה שמלאה בגברים ילדותיים שמסרבים להתבגר, זו הפעם שבה הנסיגה אל הילדות אינה בדיחה אלא מנגנון הישרדות. זה אולי הסרט הכי קשה לצפייה בקריירה של סנדלר, והפעם לא בגלל ריבוי של בדיחות פלוצים.

12. אנשים מצחיקים (2009)
יעל שוב
ג'אד אפטאו כתב את תפקיד הסטנדאפיסט שהפך לכוכב של קומדיות מטופשות במיוחד עבור אדם סנדלר, שהיה שותפו לדירה בתחילת הקריירות של שניהם. סנדלר מגלם מעין גרסה של עצמו, ואינו חומק מהתכונות הפחות נעימות. כשהמיליונר הבליין ג'ורג' סימונס מגלה שהוא חולה בלוקמיה הוא מחליט לחזור לבמה ושוכר סטנדאפיסט מתחיל (סת' רוגן) לכתוב לו בדיחות. המחשבה שהוא עומד למות גורמת לו לבחון את חייו ולבקש סליחות למיניהן, עד שהוא מגלה שאולי הוא בכל זאת ימשיך לחיות, והרומנטיזציה של התיקון מתפוגגת.

הסרט ממולא בסטנדאפיסטים ידועים, ולצידם כאלה שהתפרסמו מאוחר יותר, אך המרכז הרגשי שלו הוא מערכת היחסים הלא פשוטה בין המנטור ותלמידו, שגם הוא פחות נחמד מכפי שהוא מתיימר להיות. הסרט המצחיק, הבוגר, האינטרוספקטיבי (והארוך מדי) הזה כשל בקופות, ואף לא הופץ בישראל, אך הוא אחד המורכבים והמעניינים בקריירות של אפטאו ושל סנדלר.

13. ג'יי קלי (2025)
יעל שוב
סנדלר שב לעבוד עם באומבך בתפקיד הלב הפועם של דרמה עתירת אירוניה עצמית על כוכב הוליוודי (ג'ורג' קלוני) שחווה משבר קיומי. בדרכו לקבל פרס מפעל חיים בפסטיבל קולנוע, ג'יי קלי יוצא למסע רכבת באיטליה בעקבות בתו המתבגרת ובעקבות הזיכרונות. נלווה אליו המנהל האישי שלו (סנדלר), איש משפחה שוויתר על חייו למענו, ומאמין שהכוכב האגואיסטי זקוק לו ואוהב אותו בחזרה. "למה שנרדוף אחרי פעוט כשיש לנו ילדים אמיתיים בבית שמתבגרים מדקה לדקה?" שואלת אותו היחצ"נית (לורה דרן), לפני שהיא מחליטה לרדת מהרכבת.

התסריט הוא מעין שילוב של "תותי בר" של ברגמן ו"המלביש" של פיטר ייטס, וכשהאנשים בחייו של קלי נוטשים אותו בזה אחר זה, ורק המנהל הנאמן נשאר, אנחנו (וקלי) מבינים שהיחסים בין השניים הם המוקד הדרמטי של הסרט. זה אולי התפקיד הבוגר, המורכב והיפה ביותר של סנדלר, והוא מתודלק בנואשות שמפעפעת ברבות מהופעותיו.

14. קליק (2006)
אבנר שביט
סנדלר אוהב לעבוד עם אותם במאים. עם פרנק קוראצ'י עבד חמש פעמים, מ"זמר החתונות" ועד "The Ridiculous 6" בנטפליקס, והשיא היה הסרט הזה מ-2006, שהוא בעיניי לא רק פאר היצירה של סנדלר – אלא בכלל מן הסרטים הטובים של אותו עשור.

"קליק" מתהדר אמנם בתואר הסרט של סנדלר עם הפלוץ הארוך ביותר. אך בצד כל הנפיחות, ובצורה שלרגע אינה נפוחה, הוא מצליח לגעת באחד המושגים העמוקים והכואבים ביותר – הזמן. זה סרט פרדוקסלי, גס ורגיש באותה מידה, של כוכב פרדוקסלי, שנוגע באחד הפרדוקסים הגדולים של הקיום: העובדה שלחיות את החיים זה מייגע, אבל לדלג עליהם זה בזבוז. הגיבור שלו, בגילומו של סנדלר, הוא איש עבודה ואיש משפחה שכמו רבים מאיתנו, מייחל כל הזמן שהנסיעה הזו תעבור כבר, שהערב הזה יעבור כבר, שהיום הזה יעבור כבר, שהשנה הזו תעבור כבר, ואז נופל לידיו שלט רחוק פלאי שמסוגל להעביר את הזמן קדימה כאוות נפשו (או לעצור אותו, כדי לאפשר לו לנפוח בתוך פיו של הבוס שלו בגילומו של דייוויד הסלהוף).

כמו שלמדנו השנה גם ב"אובססיה", צריך להיזהר ממה שאתה מאחל לעצמך – השלט הרחוק נראה בתחילה כמו ברכה, אך מתגלה כמו קללה, וגורם לגיבורנו להחמיץ את חייו – כי החיים הם פקק התנועה, השן שלא צומחת מהר מספיק, הגשם שלא מוכן להפסיק והשבוע שלא מסכים להסתיים, והכול עובר כל כך מהר ממילא, אז למה להעביר אותו מהר עוד יותר?זה סרט מדהים, מצחיק לפרקים אבל בעיקר עצוב ולא נעים, אבל בסופו של דבר מעורר השראה ומספק שיעור לחיים. אז כן, יש בו גם פלוצים, כמו בכל סרט של סנדלר פחות או יותר, אבל יש גם את השימוש היפה ביותר ב"לינגר" של הקרנבריז. דולורס או'ריורדן, שהלכה לעולמה בטרם עת, שאלה אז "אתה חייב לתת לזה להשתהות?" ו"קליק", בסופו של דבר, מוכיח שבהחלט עדיף ליהנות מכל שנייה שעוברת, גם אם היא בלתי נסבלת.

15. טרילוגיית הכדורסל: "שמונה לילות מטורפים" (2002), "יהלום לא מלוטש" (2019) ו"השיחוק" (2022)
עמית סלונים
אוקיי, כן, רימינו. רצינו לעשות רשימה של 15 סרטים אבל בסוף דחפנו 17. מצד שני, בכדורסל שלשה שווה יותר מסל רגיל. אז נכון שבאופן רשמי אין שום קשר בין "שמונה לילות מטורפים", "יהלום לא מלוטש" ו"השיחוק". הראשון, מחזמר מונפש לחנוכה, מתחרה על התואר "הסרט הכי יהודי של אדם סנדלר", וזה אומר המון. השני הוא מותחן פשע שמרגיש כמו התקף חרדה שנמשך שעתיים ורבע, והשלישי דרמת ספורט קלאסית ומחממת לב. בפועל, הם יוצרים טרילוגיה לא רשמית על מערכת היחסים הרצינית והיציבה ביותר בקריירה של סנדלר – האהבה שלו לכדורסל.

ב"שמונה לילות מטורפים", שביים סת' קירסלי וסנדלר השתתף בכתיבתו, דייבי סטון הוא מי שהצטיין בכדורסל בילדותו והפך בעקבות מות הוריו לאלכוהוליסט מריר והרסני. עבודות השירות לצד וייטי, שופט הכדורסל הקשיש, מחזירות אותו אל המגרש ואל האדם שהיה לפני שהחיים התקלקלו. סנדלר מדבב גם את דייבי, גם את וייטי וגם את אחותו אלינור. בגדול, סנדלר שגדל באזור לא יהודי במיוחד (ע"ע הערך הראשון על "גילמור המאושר") רצה שיהיה "סרט חנוכה", אחד בין כל סרטי הכריסמס של תקופת החגים. שם הסרט מגיע מ"שיר החנוכה" שלו, כך שגם הקריירה המוזיקלית – כמו גם היהדות שמלווה את כל הסרט – מגויסת לחגיגה.

"יהלום לא מלוטש", שביימו ג'וש ובני ספדי שכתבו את התסריט עם רונלד ברונשטיין, מציג את סנדלר בתור סוחר תכשיטים ניו יורקי, שהוא גם מהמר כפייתי. הוא רואה בקווין גארנט, שמגלם את עצמו, ובמשחקי בוסטון בפלייאוף של 2012 הזדמנות לנצח את המציאות בכוח האמונה, או לפחות לדחות בעוד כמה דקות את קריסתה. רבים יטענו שמדובר בתצוגת המשחק הטובה ביותר של סנדלר בקריירה, קשה יהיה להתווכח עם זה.

בסרט "השיחוק", שביים ג'רמיה זאגר וכתבו טיילור מאטרן וויל פטרס, הוא מגלם סקאוט שחוק של פילדלפיה, שמגלה בספרד כישרון מלא פוטנציאל ומנסה להביא אותו ל-NBA. זהו אחד מסרטי הספורט הכי טהורים של סנדלר, עם לברון ג'יימס בתפקיד המפיק, והכדורסלן חואנצ'ו הרננגומס בתפקיד הפרוספקט הספרדי. כאן הכדורסל הוא מקצוע: אלפי שעות של אימונים, ידע, משמעת ואמונה. כן, כל הקלישאות. וזה עובד.

• המסך
• אדם סנדלר