לא עוד: ברבאבא מספיד אצל מתי המקלל ונזכר במחווה אחת מיוחדת

דובצ׳ק מת בגיל 96. הקבועים שיושבים אצל מתי בשוק העלייה – וממשיכים אחר כך לעזרא בברבוניה – אמרו הרבה משפטים שהתחילו ב״רק בשבוע שעבר הוא עוד…״ ולא עוד.

בנוף החמארה של מתי, הידוע גם בכינויו “המקלל״, הצליח דובצ’ק להיות בן בית ונטע זר בעת ובעונה אחת: במקום שההגדרה עממי עושה לו אפגרייד, הוא היה מופיע תמיד במקטורן, חולצת צווארון ושיער מסורק למשעי גם עמוק בשנות ה־90 שלו, בעודו לועג שלא מדעת לאנשים כמוני שכבר בגיל 52 לא היה להם מה לסרק.

מטבע הדברים, שיחה על מתים חדשים מעלה באוב גם מתים ותיקים יותר. כך נודע לי מפי מתי שגם מוישלה הקטן הלך לעולם שכולו גלייזלעך ומיידלעך. מוישלה הקטן היה בן 95 כשהפסיק לשתות, ועד לפני כשנה ומשהו היה פוקד כמה פעמים בשבוע את החמארה הקטנה שבדרום העיר. פעם הפתיע אותי כשהכין עבורי כבד קצוץ שנארז באריזת קוטג’ ריקה: הכבד היה מצוין, המחווה הייתה בלתי נשכחת.

השניים, לפחות על פי גילם המופלג, היו חריגים בסצנת השתיינים המקומית: שאול שהצמיח דור שלם של נהנתנים הפסיק לשתות בגיל צעיר מדי; את הדוקטור אכל הסרטן בטרם עת; להלוויה של מאיר, אוי לבושה, לא התייצב איש מאיתנו כיוון שאף אחד לא ידע מה שם משפחתו (לתדהמתנו התברר ש״הכורדי״ אינו שם משפחה); ועל נסיבות מותו של הבכיר לשעבר במשטרת ישראל מספרים עד היום ה״קבועים״ בלחש ובחצי חיוך. אני טופח קלות על זרועו המגוידת של מתי בן ה־87 שנפרד ממשפחתו ומילדותו בגטו ורשה ומאז לא מפסיק להיפרד, ומאחל לו בכל לבי שייבדל לחיים ארוכים.

“לא צריך ארוכים מותק, הרגליים כבר הורגות אותי״, עונה לי הזקן, “אתה תשתה איתי עכשיו עוד וודקה, כן?״.

בשיתוף עם סנהדרינק