טיים אאוט timeout

מהזול אל הכבד

| מאת: אבירם כץ

הם בטוחים שהם המרטין לותר קינג של הצ'ייסרים ומנפנפים בלקוחה דפני ליף. היזמים שהקימו לפני שנה וחצי את דרינק פוינט - תחנת התדלוק האלכוהולית הראשונה בעיר, פותחים עכשיו את הסניף ה-18 ובטוחים שבקרוב כולם יעצרו אצלם בדרך להאנגאובר

שחר עוז, עומר כפרי ואביאל מולי. צילום: איליה מנליקוב

המקום שבו נקבע הראיון עם אנשי הדרינק פוינט הוא לא אחר מאשר המנזר. שני המקומות ידועים בעיקר (במקרה של המנזר) או רק (במקרה של הדרינק פוינט) בזכות תעריפי האלכוהול הזול, ובכל זאת תהום של וויסקי פעורה ביניהם. שלושה חברים עומדים מאחורי הדרינק פוינט, אנשי לילה מנוסים שסבורים שיש להם תרנגולת שמטילה צ'ייסרים של ג'וני גולד לייבל: אביאל מולי, 30, החל את דרכו במועדונים כגון הדום והווקס ומשם המשיך בתור שותף במקומות כמו המרפאה והפינגווין. עומר כפרי, 30, מגיע גם הוא מרקע דומה של מפלצות מיינסטרים מזן הסאבלט, יאיא, שלאגר ועוד. מדובר בבחור סחי קיר שגר ברמת השרון ("עם נשמה של קיבוצניק") ולא נוגע בסמים ובאלכוהול. "שבעה ימים בשבוע אני יוצא מדי לילה", הוא מסביר, "אבל אני אוהב להיות בשליטה".

הצלע השלישית ואיש החזון בכל הסיפור (ואחד ששותה קצת, לשם שינוי) הוא שחר עוז, 36, שמגיע מהצד האפל יותר של חיי הלילה כאחד הבעלים של ברקפסט קלאב, מילק והחתול והכלב. כשזיהה אצל הבליינים המקומיים את הצורך באלכוהול איכותי וזול חבר למולי וכפרי. "יחד הצלחנו להגיע לקהל שלא ממש הכרנו לפני זה", הם אומרים. הסניף הראשון נפתח באוגוסט 2012 ברחוב נחלת בנימין. שנה וחצי לאחר מכן הם עמלים על פתיחת הסניף ה־18, בקריות. "תוך כמה חודשים אנחנו סוגרים 30 סניפים מנהריה עד אילת", חושף כפרי. כולם אגב מופעלים בזכיינות. 100 אלף ש"ח כהשקעה ראשונית, עוד 5,000 ש"ח דמי זיכיון חודשיים, וגם אתם יכולים להיות בעליו של בר מרשת דרינק פוינט.

איך אתם מסבירים את זה שהקהל המקומי נוטש את הברים ונוהר אחרי רשת ברים משוכפלים? הכל בגלל המחיר?

עומר: "קודם כל מה שאנחנו עושים זה צדק חברתי. כיוון שאנחנו כוח קנייה גדול אנחנו יכולים לתת לבליינים את המוצר האיכותי ביותר על כל המשתמע מכך – אווירה, מוזיקה ואלכוהול – במינימום עלות".

החבר'ה באמת תופסים את עצמם כמרתין לותר קינג של הצ'ייסרים. צמד המילים "צדק חברתי" ייזרק עוד הרבה לאוויר במהלך השיחה. כשדפני ליף תיכנס במקרה ותשב שני שולחנות לידנו, עומר אחוז התזזית יספר בהתלהבות ש"כל החבר'ה של המחאה היו באים אלינו כל יום אחרי ההפגנות. הנה, תשאל אותה. כל יום הייתה שותה אצלנו!".

אתם בעצם סוג של תחנת דלק של אלכוהול.

אביאל: "ממש לא. אנחנו תחנת בילוי. שני הסניפים הראשונים היו תחנת תדלוק לפני בילויים, ומהר מאוד הבנו שהקהל רוצה יותר מזה. שהוא מעוניין בתוכן". ובכן, הסלוגן של הרשת הוא עדיין "לתדלק בסטייל", ואתר האינטרנט שלה מציג את הסניפים כ"הכלאה בין בר רחוב פתוח לבין תחנת תדלוק של אלכוהול". אם כן, המתחרים של הרשת נמצאים בשני מישורים: מחד גיסא המועדונים והברים שמציעים דרינקים בתעריפים מוטרפים, מאידך גיסא הפיצוציות שהציעו עד לא מזמן דילים של וודקה ומשקה אנרגיה לחבורות טינאייג'רים שפותחים בר מאולתר על ספסל או על מכסה המנוע ואחר כך חוזרים למועדון ומעבירים עוד שעה עם בקבוק בירה. דרינק פוינט היא בעצם הכלאה בין פיצוצייה לבר.

זה ייגמר בקיא

הרשת קמה כתגובת נגד למאורעות אוגוסט 2010. בטענה שהם מודאגים מהאלימות הגוברת בקרב הנוער' עשו החבר'ה בכנסת את הדבר היחיד שהם יודעים לעשות: חוקקו עוד חוק מבאס. כך נכנס לתוקפו החוק האוסר על מכירת אלכוהול "החוצה" אחרי השעה 23:00. חייהם של מבוגרים רבים שרק רצו לרדת ל־AM:PM להביא שישייה הפכו להיות מירוץ נגד השעון, וכמה מפתיע – גם אחרי שחוקק החוק, קטינים עדיין שותים, דוקרים ודורסים. מכל מקום, החוק הזה, שלזכותו ייאמר כי הוא נאכף, הגביל את תדלוקי הפיצוציות. אז באו אנשי דרינק פוינט ופחות או יותר הציעו את אותו הדבר, רק שאצלם הספסל כלול במחיר. למה עוד יכול לפלל החייל המסכן? מה עוד יכולה לבקש הסטודנטית התפרנית?

לאיזו אווירה אתם מכוונים?

שחר: "של פאן. אנשים באים להתפרק אצלנו. כל סניף הוא מעט אחר, ולזכיינים יש מקום לבטא את הסגנון שלהם. חלק מהנקודות הן יותר בכיוון של מועדון וחלק הן יותר ברים. יש סניפים שבנויים לעמידה ומסות של אנשים ויש סניפים עם ספות ורחבת ריקודים".

אחת הטענות כלפיכם היא שאנשים באים להתפרק יותר מדי, בייחוד חבר'ה צעירים שמסתנוורים מהמחיר האטרקטיבי.

אביאל: "מה זאת אומרת 'יותר מדי'? אנחנו לא ההורים שלהם, אנחנו נותנים להם את המקום הכי טוב. תמיד יש מוניות מחוץ לעסק, ואנחנו בודקים בקפידה תעודות זהות".

שחר: "הזכיינים עוברים אצלנו הדרכות ויודעים שאם מישהו רק מתחיל להתנדנד, מיד מוציאים לו בקבוק מים ומפסיקים למזוג לו". ואביאל מוסיף: "בסופו של דבר המטרה שלנו היא שאנשים ייהנו, ולקוח שהקיא אצלנו לא יזכור אותנו בתור חוויה חיובית".

דרינק פוינט. צילום: שי סוויסה

דרינק פוינט. צילום: שי סוויסה

קצת קשה לראות איך דרים בכפיפה אחת דיבורים על "חוויית בילוי ושתייה למען צדק חברתי", ותחרויות שתייה נוסח "מי שעומד אחרון" שפורסמה בדף הפייסבוק של הסניף בחיפה לא מזמן. "כנראה משהו פרטני, נדיר", לדבריהם. תחרויות שתייה בוודאי ש"לא משקפות את העבודה השוטפת", ובכלל נראה שהם כבר מתורגלים היטב לענות לשאלות מן הסוג הזה ולהאשמות הנוגעות לעידוד שתייה מוגזמת. אפשר גם להניח שקצת מכות או קיא לא מרגשים את מי שנמצא שנים בחיי הלילה, בין שזה במועדונים עמוסי סלבס בנמל ובין שזה בסניף נהריה.

בהתחלה הם נאלצו להוכיח שהם לא מזייפים את האלכוהול. "אף אחד לא הצליח להבין איך אנחנו מוכרים במחירים כאלו ועדיין מרוויחים", הם אומרים. אבל כיום, כשבירה נמכרת בחמישה ש"ח, אפשר להרוויח עליה בבר כשמגישים אותה ב־17 ש"ח וזה לא נשמע כמו עסק מופרך. בתכל'ס, יודע כל שתיין עירוני, לא חסרים מקומות שאפשר לשתות בהם במחירים דומים. גם החבורה שלפניי יודעת זאת, אלא שהיא מבטלת כל שם שנזרק לאוויר בטענה שמדובר בסוג קהל שונה. והם צודקים. הדרינק פוינט לא פונה לקהלים מתוחכמים ואנינים. הקהל שלהם מורכב מצעירים, בעיקר חיילים וסטודנטים, שיוצאים למועדוני מיינסטרים ורגילים לשלם קרוב ל־50 ש"ח למשקה. בדרינק פוינט אפשר לקבל עודף מ־30 ש"ח, לשתות דלי של ליטר אלכוהול בתוספת משקה אנרגיה זרחני תמורת 70־120 ש"ח (תלוי בסוג האלכוהול) ולקנות ארבעה צ'ייסרים ב־44 ש"ח. "הקהל דיבר. אנחנו הרשת הכי חזקה בארץ לסטודנטים ביי פאר", מסכם עומר.

אבל איך אפשר להרוויח עם ממוצע של 40־45 ש"ח לראש?

שחר: "אנחנו יודעים איך לעבוד בהוצאות תפעול מאוד נמוכות. יש קונספט ברור וידוע, והוא רק הולך ומתהדק עם כל סניף שאנחנו פותחים".

כששחר הוא אומר "הוצאות תפעול נמוכות" הוא יודע על מה הוא מדבר: כיסאות עץ פשוטים, שולחנות עשויים דיקט, תא שירותים אחד, ובגזרת האוכל יש אדממה, נאצ'וס ופיצות. אגף האלכוהול מציע מותג אחד בכל קטגוריה (אף אחד לא ישאל "איזה וויסקי תרצו?") ורובו המוחלט מגיע מאותו היבואן. ברוב הסניפים יש מקרן למשחקים חשובים ומיתוג שסוגר עליך מכל פינה – צ'ייסרים, מציתים, חולצות – הכל אפוף באדום־שחור עם לוגו הרשת. זהו בר שבמבט ראשון נראה כמו חלטורה חובבנית שהייתם מצפים למצוא בקיבוץ, אבל בפועל מדובר בחבר'ה גאונים שחשבו על הכל והצליחו לפצח את ה־DNA של סחישראל. הרדיפה אחרי הכי זול ותחושת הנוחות ברשתות – זר ומנוכר ככל שזה יישמע לי ולקומץ רומנטיקנים נוספים – כנראה טבועות עמוק עמוק בגנים שלנו.

"אני רוצה שנהיה ארומה של חיי הלילה", מכריז עומר על חזון הקבוצה, "מותג שכולם מכירים. שגם אם זה אמצע השבוע ויהיו רק שלושה אנשים על הבר, הבן אדם ירצה לשבת לדרינק קצר, כמו שמסניף של ארומה אף אחד לא ילך רק כי הוא ריק".

האם הם יצליחו לשכנע אותנו לשתות קצת יותר, בדיוק כמו המהפכה שחוללה ארומה בתחום הקפה? בינתיים עממיקו לא מפרגן לעצמו איזו כוס בירה קטנה בסיום יום עבודה מפרך, כמו שלמד לשתות אספרסו, ורוב הסניפים קמים לחיים רק בסביבות 11 בלילה, ככה שקצת קשה לראות את היבט השתייה התרבותית, זו שפונה לקהל בוגר ומנסה לעודד את תרבות השעה השמחה. "אצלנו יש מחירי האפי האוור כל הזמן", אומר שחר, "אין הצדקה לפתוח מוקדם. בהתחלה ניסינו לפתוח משש בערב, ראינו שזה לא כל כך עובד, אף שישבנו על זה חזק מבחינת פרסום. מי שבא, מגיע בשעות הבילוי".

בואו נדבר על נושא בוער. עכשיו, כשהקופיקס בר הפציע ומוכר דרינקים בחמישה ש"ח, מה יש לכם להציע?

שחר: "אנחנו נותנים הרבה מעבר. אנחנו נותנים אווירה ומקום בילוי ויוצקים תוכן לתוך הבר. בקרוב נתחיל שיתוף פעולה עם מכללת BPM, וסטודנטים משם יבואו לנגן בנקודות שלנו, למשל. ועדיין – מה שאנחנו שמים בפרונט הוא עיצוב הלואו טק והשתייה הזולה. קמו לנו הרבה מתחרים, ועובדה שעם הזמן כולם או רובם נסגרו".

אז מה התוכניות להמשך?

אביאל: "אנחנו לא מזניחים את הרשת לרגע, כל הזמן מכניסים עוד מוצרים ואלמנטים חדשים בהתאם לדרישת הקהל, כמו הבאקטים שהכנסנו לא מזמן והוכחו כהצלחה". על תוכניות נוספות שלדבריהם "הולכות לשנות את חוקי המשחק", הם לא מוכנים לפרט. "הקהל האמיתי הוא בכלל לא אנחנו, אלא קהל שגדל לתוך המציאות הזו שנקראת דרינק פוינט", מכריז עומר, ואביאל מוסיף: "אנחנו כל הזמן חיים אותם, יושבים איתם, מנסים להבין מה הם רוצים. מה הילדה בת ה־19 רוצה, מה הסטודנט בן ה־21 רוצה. זה לא פשוט, הדרישה גוברת כל הזמן".

אז מה הוא רוצה? האם אפשר לדבר עליו כמקשה אחת?

שחר: "שמע, היינו בטוחים שהקהל בתל אביב רוצה דברים אחרים, שהוא שונה מהקהל בפריפריה, וגילינו שזה לא נכון. עכשיו יש דרישה לבירה מהחבית ובירות דובדבנים, למשל, אז אנחנו עובדים על זה בכל הארץ. אנחנו הולכים לעשות שינוי גדול בתרבות השתייה כאן".

איזה שינוי בדיוק?

שחר: "הדבר הראשון שממנו התחלנו זה המחיר. עד שהגענו יכולת למצוא פה ושם מקומות שנותנים לשתות בזול משקה כזה או אחר, אבל אנחנו שברנו את השוק. בעקבותינו נפתחו עוד מקומות של שתייה מוזלת והבליין משלם פחות. דבר שני, היכולת שלנו לאפשר לאנשים בכל מקום לעשות את זה. יש לי אנשים שמחפשים לוקיישן באריאל וראש פינה. מי חשב שזה יקרה?".

השינוי, אם כן, מתחיל בבאקט של וודקה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: d270ae6c61fb1d0