טיים אאוט timeout

דגים בטונות של מלח ושערות סבתא בתבלינים מהשוק: מה הקשר בין אמנות לאוכל?

| מאת: מיכל אביתר וכרמל בר

מיכל אביתר וכרמל בר, שיתארחו בשבוע הבא בפצ'ה קוצ'ה, חוקרות את הקשר בין אוכל לאמנות, מפנטזות על הסעודה האולטימטיבית ומספרות מה הן למדו על איך אנשים אוכלים

צמר גפן מתוק בתבלינים משוק הכרמל. עבודה של מיכל אביתר וכרמל בר (צילום: דור קדמי)

בחיפוש אחר הסעודה המושלמת

הכרנו בירושלים. כרמל למדה בבית ספר לתיאטרון חזותי ומיכל – במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. בדייט הראשון שלנו כרמל הזמינה אותי לפריז, למסע מחקר לפרויקט גמר, במטרה ליצור את הסעודה הנהנתנית המושלמת. לא יכולתי לסרב להצעה כה מפתה. זה חמש שנים וחצי אנחנו מחפשות את הסעודה האולטימטיבית.

אנחנו יוצרות אירועים שיוצאים מאוכל אבל נוגעים בחיים עצמם. חמישה חושים עומדים לטובתנו בכל רגע נתון. הם משדרים למוחנו ריחות של פריחת הדרים, מגע לא נעים של לחות, צבעים מנוגדים, טעם לימון חמצמץ ואת צליל נגיסת השיניים בתפוח. את המסרים האלו הגוף משכלל לחוויה. אנחנו שואפות לאתגר את החושים כדי לערער את הדפוסים המוכרים בגוף ובחברה ולפנות מקום למנהגים חדשים.

מיכל אביתר וכרמל בר (צילום: עומר באר)

אירוע כפעולה אמנותית

בעצם ההגדרה של אירוע כפעולה אמנותית, אנחנו מעלות שאלות על הפורמט. מהו אירוע ומהי אמנות? למה רב האמנות רק נראית ונשמעת? איך יכולה לצמוח אמנות שנטעמת? אני (כרמל) כקונדיטורית ואמנית ומיכל כשפית ומעצבת מוצר, מתייחסות לאוכל כחומר גלם ליצירה. חוץ מהתכונות המזינות שלו יש לו גם צבע, מרקם, ובעיקר מטען אישי ותרבותי. אוכל ואמנות הם בין המרכיבים החשובים בבנייה של זהות תרבותית. ההבדל ביניהם הוא שהתפתחות קולינרית היא לרוב לא מודעת ותלויית אקלים ותנאי שטח. לעומתה התפתחות אמנותית היא מודעת, תפקידה להעלות שאלות ולהצביע על שינויים בחברה בזמן אמת. אנחנו משתמשות בשני הצירים המקבילים האלה כדי ללמוד על מה שקורה בחברה כאן ועכשיו.

עבודה של מיכל אביתר וכרמל בר (צילום: נועה פן)

צמר גפן מתוק מול כרישי הנדל"ן

הוזמנו ליצור אירוע בשוק לוינסקי, אשר עסק בחנויות משפחתיות ובשאלת עתידו של השוק. בעת שבה כרישי הנדל׳׳ן עוגבים על כל קרקע והתיירות מעקרת את מהות השוק, הוא כבר אינו מקום למלא צרכים ולרכוש מצרכים אלא מקום להצגה, לתצוגה, לראווה. התרגום שלנו לסוגיה הזאת היה דוכן להכנת צמר גפן מתוק בטעמי תערובות תבלינים בהשראת בני משפחת חבשוש, מוותיקי שוק לווינסקי, העוסקים ביבוא תערובות תבלינים וייצורן. לצורך כך בנינו עמדת עבודה, רקחנו תמציות מתבלינים, איתרנו מיכלים ייעודיים לתמציות שמהם נוכל למזוג לכלי ערבוב הסוכר שגילפנו מעץ. הצבנו תאורה שמאירה את הצמר גפן כמו ענן אל מול השמש.
הרעיון היה בתמצית שבה עשייה סיזיפית של שנים עשויה להסתיים ברגע כמו צמר גפן מתוק שמתמוסס בפה. איננו יודעות מי מהצופות הבינה את הרעיון במלואו, מי רק נהנתה מהביס המתוק ומי לקחה הביתה מחשבות על עמלנות, ידע, רב דוריות ונדל״ן. בכל מקרה, התרגשות הקהל מטעם שהחזיר לילדות הייתה דבר שלא יכולנו לצפות.

מה למדנו על הדרך שבה אנשים אוכלים

אנשים סקרנים מאוד לגבי מה שהם מכניסים לגוף, זה מעלה הרבה שאלות ומבטים בוחנים, פחד ודריכות, ומחבר אנשים יחד בחוויה חדשה. כולם בוהים זה בזה בזמן האכילה, מנסים לקרוא את המבט ולהבין ממנו מה הטעם והמרקם שהלשון שלהם הולכת לפגוש. נוצרת קרבה ואינטימיות בין המשתתפים ובינינו לבינם. ברוב האירועים שלנו אין סכין, מזלג או כף, הקהל אוכל בידיים ולאף אחד אין בעיה עם זה.

למרות מה שחושבים, ומה שמיכל מפחדת ממנו תמיד, אנשים רק רוצים להתחרע ולהתמסר, להשיל כל נימוסין ועכבות. אפילו להאכיל זה את זה ולהרגיש את האוכל בלי אמצעים מתווכים. אחת השאלות שמעניינות אותנו היא מה תפקיד המזלג בחיינו ולמה הפסקנו להרגיש מרקם של אוכל באצבעות.

עבודה של מיכל אביתר וכרמל בר (צילום: גיא אאון)

סעודת מלחים

אנחנו חיות במדינה ללא מסורת קולינרית. מישהו דאג למחוק את כל מה שהיה פה טעים, ונותר רק להתווכח למי שייך החומוס. בסעודת מלחים חקרנו את ההיסטוריה הקולינרית המקומית וגילינו אלפי מתכונים מימי בית שני ועד היום. תרגמנו את החפירה בין דפי ההיסטוריה לאתר ארכיאולוגי שיצרנו מ־15 טונות מלח (המלחה הייתה אחת מטכניקות שימור האוכל הנפוצות באזורינו). בקירות המלח קברנו דגים שנכבשו במהלך הערב. הקהל שוטט בתוך אתר המלח, בין ארכיאולוגים שחילצו את הדגים המיובשים מבין הקירות וטעם שכבות שונות של היסטוריה קולינרית מקומית.

במקום לספר את ההיסטוריה במילים אפשר לחוות אותה בכל החושים. אנחנו עדיין חוקרות את התפר העדין בין אירוע לאמנות, בוחנות דקויות שונות וממשיכות לאתגר את עצמנו ואת המדיום.

דגים ב־15 טון מלח. עבודה של מיכל אביתר וכרמל בר (צילום: יערה בר)

 

פצ׳ה קוצ׳ה, השנה ה-12 | איתי מאוטנר

כבר 12 שנים שענת ספרן ואנוכי תרים מעל ומתחת לפני השטח בחיפוש אחר היוצרים המעניינים, האמנים המיוחדים והמייקרים המבריקים ביותר שמסתובבים בקרבנו. את המיטב של המיטב אנחנו אוספים ומעלים על הבמה של הבייבי המשותף שלנו – הפצ'ה קוצ'ה. רוב המציגים אצלנו לא מוכרים בכלל, אבל כולם מוכשרים בצורה יוצאת דופן ואף אחד מהם לא יפר את כלל הברזל של הפצ׳ה קוצ׳ה – תציגו מה שבא לכם ואיך שבא לכם אבל גג בשש דקות וארבעים שניות.
10,000 האנשים בקהל שבאים לראות, שנה אחר שנה, את הפצ׳ה הם העדות הגדולה ביותר לסצנה המבעבעת והמתחדשת תמידית של היוצרים העצמאיים שפועלים כאן. הפצ׳ה הוא צ'אנס להציץ אל העתיד, לראות מה צפוי לקרות בעולם התרבות והאמנות, להכיר מגוון רחב של יוצרים (השנה יהיו צלמת עם עין חודרת, אנימטורית קורעת לב, אדריכל שהוא אסטרונאוט, אקורדיוניסט שעושה היפ הופ ביידיש וערבית, יוצר ארמני שמשמר מסורות עתיקות, משורר אנרכיסט ועוד) ולהראות, שלמרות הניסיונות מלמעלה, אף אחד לא יכול לעצור את היצירה.
איתי מאוטנר, אוצר ומנחה

פצ׳ה קוצ׳ה, 25-24.3, היכל התרבות תל אביב. www.pechakuchatlv.com

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0