טיים אאוט timeout

ספייס בויז: היינו בתחרות אכילת חריף וקיבלנו רק מודל גבריות פגום

| מאת: מתן שרון, עמית קלינג

שישה מתחרים, שבע מנות בדרגות חריפות שונות, שופט עם קלסר ועט ומטרה חשובה מנשוא: רק לא לצאת כוסיות. היינו בתחרות אכילת החריף במסעדת צ'יריפום של השף אבי לוי וחזרנו עם צרבת. אפשר כוס מים? לא

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/12/sizes/DSC2858.jpg_h_wo_680_382.jpg
רואים שיש להם פלפל. עמית קלינג ומתן שרון אוכלים חריף. צילום: איליה מלניקוב

אחד ההסברים הנפוצים למקור השם הספרדי לסלסת עגבניות חריפה – "פיקו דה גאיו" ("מקור התרנגול") – הוא קרבות תרנגולים. על פי פירוש זה, התרנגולים הם הגברים בכפרים של מקסיקו, שהיו עורכים ביניהם תחרויות אכילת סלסה עד השורד האחרון. עד היום מגדלים מסביב לעולם מנסים לשבור את הגבול העליון של סולם סקוביל (סולם אמפירי למדידת חריפות) ולגדל פלפלים שהם גאים במפלצתיותם, חסרי יישום קולינרי אמיתי, נטו בשביל התרנגולים המודרניים. לפלפלים החריפים מכולם שמות מאיימים: רוח הרפאים (מיליון בסולם סקוביל), עקרב טרינידד (1.2 מיליון), והשיאן הנוכחי – הקוצר מקרוליינה (1.5 מיליון). בספטמבר 2014 זכה תרנגול אמריקאי בשם ג'ייסון מק'נאב למקום בספר השיאים של גינס לאחר שזלל שלושה "קוצרים" בפחות מ־11 שניות.

ישראל אולי הפכה נהנתנית יותר עם השנים, אבל בתחום תחרויות האוכל נשארנו לבנטינים קמצנים. להוציא טבלת השיאנים של סביח עובד וכמה הבלחות פסאודו־אמריקאיות (כמו ההמבורגר רב הקומות של יומנגוס), אנחנו לא משחקים באוכל. בכל זאת, השף אבי לוי לקח על עצמו לארגן תחרות אוכל שכזאת ממש בלב תל אביב כחלק מקמפיין שיווקי להשקת חומוס חריף של סלטי צבר: שבע מנות ברמת חריפות עולה הוגשו במסעדה שלו, צ'יריפום. החוקים: בלי לחם, עם בקבוק מים אחד ועם מנחה שנראה כאילו נפלט מערוץ הקניות – בקבוק וחצי ג'ל בשיער וז'קט טוויד מעל טי שירט עם לוגו של סלטי צבר. בקיצור, מרחק הופעה של התקווה 6 מטקס יום העצמאות.

שישה מתחרים, מנצחי קמפיין פייסבוק כלשהו (הטוקבקים הזוכים שכתבו לסטטוס הגורלי הודפסו והונחו בפניהם על השולחן, כאילו היו דיפלומטים במליאת האו"ם) ישובים סביב שולחן עגול, גם הם בחולצות ממותגות (לוגו הצבר הופיע גם על אריזות הקלינקס, על בקבוקי המים ועל באנרים ברחבי המסעדה). סביבם – קהל מוזמנים, בגירים ברובם, שמצאו לנכון להקדיש בעידוד אדם שאוכל. כמו ברשימה לכנסת של מפלגת מרכז חדשה – המתמודדים נבחרו מתוך האובססיה הישראלית לייצר מיקרוקוסמוסים של החברה, אם צריך ואם לא צריך: נציג האשכנזים (ממושקף עם קוקו), נציג המזרחים (ממושקף עם קרחת), דתיית המחמד, הטבעונית, מיקי לוי ויואל רזבוזוב. רגע, התבלבלנו. שני האחרונים הם לא אוכלי חריף מקצועיים, הם חברי סיעת יש עתיד.

כמו דולפין בריף, גיא אוהב חריף

הוּשבנו בצד, זה מול זה, באווירה של שולחן ילדים בצהרון, וחיכינו למתקפת החריף. בפינה הימנית: רוסי גדל גוף וחובב חריף, מחכך ידיו בהנאה לקראת האש הפנימית הצפויה. הכנה: מכלול שנות ילדותו שכללו כמה מפגשים עם המטבח האוזבקי. בפינה השמאלית: אשכנזי שמנמן שממתין לחריף כמו לקולונוסקופיה. הכנה: ריפוד מקדים של הבטן בבננות, כך לפי תוצאה שלישית בגוגל של החיפוש "כיצד להתכונן לתחרות אכילת חריף". לו היה יכול, היה מצפה את לשונו בשעווה, כמו הומר סימפסון. בקיצור, לא כוחות.

"יאללה גברים, אל תצאו כוסיות, יש פה בנות!", מרעים המנחה לפני שמוגשת לשולחן המנה הראשונה ויורק את כל הסאבטקסט על מפת השולחן (בצבע ירוק. עם לוגו צבר). המנה הראשונה – סלט ירקות קצוץ דק, עמוס פלפל חריף ירוק, עם טחינה ועדשים. בתפריט הממותג (צבר!!!) היא נקראת "מתחילים ברגוע". שנינו צלחנו את המנה בקלילות. במקרה הטוב היה אפשר לקרוא לה בתיאור המרגיז "פיקנטי", וגם זה ביום חם. הסלט החריף הממוצע בפלאפלייה עולה עליה בכמה וכמה יחידות סקוביל.

גברים אמיתיים עושים פו על האוכל. עמית קלינג ומתן שרון אוכלים חריף. צילום: איליה מלניקוב

גברים אמיתיים עושים פו על האוכל. עמית קלינג ומתן שרון אוכלים חריף. צילום: איליה מלניקוב

המנה השנייה, שמיהרה להגיע לשולחן הילדים ברגע שניקינו את הצלחות מהסלט, הייתה מורכבת ממחית חצילים ברוטב חריף על לחם פריך שעזר לאזן את החריפות שניסתה להרים את ראשה. מילא שהרוסי לא הניד עפעף, אבל גם האשכנזי לא התקשה. למעשה נדמה שהמנה הזאת אף פחות חריפה מקודמתה. נראה שאבי לוי תכנן לנו ערב רומנטי ברוח הקרירה של אחד העם ולא תחרות אכילת חריף.

שתי המנות הבאות החלו סוף סוף לקיים את הבערה המובטחת: מרק סולת חם וחריף שהגיע בפינג'אן מיניאטורי ושליכטת חומוס עמוסת פלפל אדמדם וסחוג ירוק. סוף סוף חוק ה"אין לחם" החל לכאוב – לא בגלל החריף, אלא בגלל האפקט הפבלובי של החומוס, שאותו נאלצנו לאכול במזלג כמו שני חולי צליאק. בזמן שהאשכנזי הפך אדום כפלפל צ'ומה והחל להשתעל בעצבנות, ממצחו של הרוסי זלגה טיפת זיעה יחידה, משל היה דמות בסרט אנימציה יפני. בחלוף ארבע מנות, נראה כי לראשונה הכפפות הוסרו.

גם המתחרים לא התקשו יותר מדי לדחוס מנה אחר מנה, עד כדי כך שהמנחה ראה לנכון לערבב את הקלפים ולשנות את הטון מתחרות אכילה עם מנות מושקעות לפרק של "ג'אקאס". היות שלא היה נראה שבתחרות מסתמן מוביל, נזרקה לאוויר ההצעה להתנדב לאכול פלפל צ'ילי ירוק בשלמותו עבור התקווה הקלושה לעורר רושם בשופט (אדם שרצינותו התבטאה בעיקר בכך שהוא ישב לשולחן עם קלסר ועט), שכונה בתואר הבלתי מוכר אקדמית "חריפולוג". שני הקופצים על התרגיל היו גברים שבראש מעייניהם עמדה השאיפה "לא לצאת כוסיות", כאמור, והם דחסו מיד את הירק האלים לתוך הפה. הממושקף הקירח חיסל אותו פחות או יותר בנגיסה והניף את הזנב הערוף בגאווה השמורה לרוב לקוטלי דרקונים. בקהל האורחים המעודדים הונפו שלטים שאתגרו את מושג הסלוגן: "יותר חריפה מחריף", "גם בחריף – קודם כל טבעונית" והשלט החידתי מכולם: "כמו דולפין בריף – גיא אוהב חריף".

גיהנום, מבט ממעל. עמית קלינג ומתן שרון אוכלים חריף. צילום: איליה מלניקוב

גיהנום, מבט ממעל. עמית קלינג ומתן שרון אוכלים חריף. צילום: איליה מלניקוב

ואז הן הגיעו. שתי המנות האדומות הבוהקות: שקשוקת גיהינום וסיגרים ממולאים בכוונות רעות ופרגית. אלו היו מנות מהסוג שחששנו מהן בטרם ניגשנו לעבודה – מנות שכל ביס בהן הוא אגרוף צורב לחך, מנקה סינוסים ומעליב את הביטחון העצמי. השקשוקה שלחה סנוקרת של רעידות במורד הגרון, הסיגרים היו מכה מתחת לחגורה, שם גר האגו הנפוח ששלח אותנו לכאן מלכתחילה. לא הייתה לנו ברירה אלא להילחם בשכל הישר ולהישאר על הרגליים – אדומים, דומעים וגאים.

המנה הבאה, שכונתה בתפריט "מנת המחץ" (או בשמה המדעי: "חציל קלוי עם בשר כבש חריף אש") עמדה להגיע. "מנת המחץ היא החריפה ביותר?", שאלנו את המנחה שאלה מיותרת. "לכן קוראים לה מנת המחץ", הסביר בפסקנות, "אתם יודעים, השימוש הפוליטיקלי קורקט במילה". דעתנו אמנם שובשה מעט על ידי כל החריף הזה, אבל לא מספיק כדי שנחשוב שזה השימוש הנכון בביטוי "פוליטיקלי קורקט".

חצי חציל חצי חריף. מתוך תחרות אכילת חריף. צילום: איליה מלניקוב

חצי חציל חצי חריף. מתוך תחרות אכילת חריף. צילום: איליה מלניקוב

המנה האחרונה יצאה – ורק מגודל הצלחת, שחרג משמעותית מהמנות הקודמות, ידענו שאנחנו בצרות. בלי קשר לחריפות, בשלב הזה היינו שש מנות לתוך הארוחה, ואף שלא היה לחם – שבענו. אבל אם כבר הגענו עד לכאן – איזו ברירה הייתה לנו? במילותיו של לואי סי.קיי, "הארוחה לא נגמרת כשאני שבע. הארוחה נגמרת כשאני שונא את עצמי".

הנה נתון אחד אחרון על גברים ואוכל: לפי מחקר חדש ומדובר בכתב העת המדעי "Evolutionary Psychological Science", גברים אוכלים כ־87 אחוז יותר כשהם נמצאים בחברת נשים (מה נעשה עם כל הביטחון העצמי הזה?). אבל בשולחן הילדים שלנו לא היו נשים, רק שני גברים מותשים. נעצנו מזלגות במנה, מוללנו אותה קצת וגילינו שהיא: א. הרבה פחות חריפה מהמנות הקודמות. ב. הרבה פחות טעימה מהן. הבטנו זה לזה בעיניים, ובקוד של כבוד גברי סיכמנו שהתחרות הזאת מיצתה את עצמה. לפעמים ניצחון הוא לדעת שאין מנצחים. ואם זה נשמע לכם כמו אקט של כוסיות, אולי אתם צריכים לחשוב על הגבריות שלכם.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0