אוכל טוב ברחוב: הלב הפראי של ג'סמינו. חוויה חד פעמית באמת
כותבי טיים אאוט בוחרים את מנת אוכל הרחוב האהובה עליהם: ירון טן ברינק אכל רק פעם אחת את מנת לב העגל החריף של ג'סמינו, אבל אוכל רחוב במיטבו מסעיר ומטלטל את כל החושים ונחרט עמוק בזיכרון הקולינרי, והחד פעמיות הזאת רק מעצימה את גדולתו. קבלו שחזור מזירת הפשע
אוכל רחוב, כשהוא ממש במיטבו, עשוי להיות חוויה מסעירה ועוצמתית של סיפוק עמוק, התפוצצות של טעמים ומרקמים, כל הג'וסי והקריספי והאוממי שבעולם בכמה ביסים. כשנתקלים במנה שעושה בדיוק את זה, הטריק הוא להשאיר אותה חד-פעמית. אם תאכלו את אותה מנה שוב ושוב, אפקט התדהמה ילך וידעך באופן טבעי. והפיתה לב חריף של ג'סמינו הוא מנה שלגמרי מספיקה פעם אחת כדי להיווכח בגדולתה הנשגבת.
>> התאהבתי בשישברק פעמיים, וזה יקרה כל פעם מחדש // אוכל טוב ברחוב
>> הכריך של רחל בשדרה לא אמור לעבוד. זה פלא אמיתי // אוכל טוב ברחוב
>> אוכל טוב ברחוב: בורקס AM:PM תמיד יהיה שם בשבילי // יונתן עמירן
כמו הבוריטו לינגואה שאכלתי בסן פרנסיסקו, כמו הצלופח המעושן ישר מתוך חבית העישון בהולנד, כמו הפלאפל ממולא בשר שאכלתי בקהיר, כמו חביתת האויסטרים במיאג'ימה, כך גם הפיתה הזאת של ג'סמינו – זאת מנה שעוצרת אותך בחריקת בלמים ומכה את בלוטות הטעם בהפתעה, מציפה ומערפלת את החושים והופכת לחוויה טוטאלית ואף מטלטלת שנחרטת עמוק בזיכרון הקולינרי.
היה זה לילה אפל ופרוע כלשהו, אין לי שמץ של רקולקציה איך הגעתי לג'סמינו בשתיים בלילה במצב צבירה נוזלי, אבל אני זוכר בדייקנות כל רגע מהשנייה שקלטתי שהתור קצר מהרגיל ושאולי זה רעיון טוב להכניס לתוך הגוף גם משהו מוצק, דרך הרגע שבו הבנתי שאני הולך להזמין את המנה הקיצונית הזאת כי אם לא עכשיו אימתי, ועד לרגע שבו הביס הראשון המם אותי, כולל הנהמה העצמונית שליוותה אותו.
זה היה אחד הביסים הכי מספקים שאכלתי בחיים, ביס מסעיר שגורם למוח לחפש בפאניקה איזשהו בסיס נתונים קודם להשוואה וקטלוג, אבלי אין כזה. אני מפחית בשר כבר שנים בדרכי האיטית לצמחונות ולאורך הטקסט הזה קשה לי אפילו לכתוב את המילים "לב עגל חריף" – אבל דאם. הוט דאם. גם שנים אחרי אני מסוגל לשחזר את הטעם, את האלכימיה בין הצ'אנקים העסיסיים והמרקם הבשרני-קפיצי וטעמי הגריל כשהם פוגשים טחינה ובצל ועגבניה ופלפל חריף שירדו מהאש גם הם ומתלקחים בתבערה עם הפיתה הרכה. מנה פראית. פרועה. חד פעמית.
לא ממש חשבתי עליה מאז הפעם האחת ההיא ועד הרגע שבו צפה בחלל המערכת השאלה "מהי מנת אוכל הרחוב שהכי אהבת בתל אביב", והיא זינקה בבת אחת ממעמקי התודעה כמנצחת הבלתי מעורערת. לא רק שלא אכלתי אותה מאז או אפילו שקלתי להזמין אותה בביקורים חוזרים, יתכן שממש הדחקתי אותה בכל הכוח, בוש ונכלם על פרץ הקרניבוריות החייתי (זה הזמן להודות שזכור לי שהזמנתי גם פיתה קבב ודי בטוח שאכלתי אותה לקינוח). אבל עכשיו בא לי שוב. לעזאזל.