הסושי שאכזב, הסשימי הנעלם והאגדשי טופו ששבר לנו את הלב

ממש רציתי להתחיל באיזה סיפור היסטורי. אולי על הפעם הראשונה שאכלתי סושי, בטאקמרו האגדית בהרצליה פיתוח, והזמנתי רק סלמון בתקווה שהדמיון לסלמון מעושן יגרום לי להתעלם מהעובדה שמדובר בדג נא. אולי על האגדה האורבנית שלפיה בתחילת העשור הקודם היו בתל אביב יותר סושיות לנפש מאשר בכל נקודה בעולם מלבד יפן. אבל קשה להיות נוסטלגי כשהלב שלך שבור. ושלי נשבר מאגדשי טופו.

היו כמה דברים נהדרים במשלוח שלקחנו השבוע מאונמי. והיו דברים הרבה פחות טובים. ותכף נדבר על כולם, אבל חייבים להתחיל באגדשי טופו, כי מדובר בסוג של אייקון תרבותי. מנה שגם בקרב קרינבורים מקצועיים שחושבים שטופו הוא ילדם המשותף של השטן וסטאלין, נחשבת לביס שלא אומרים לו לא.

לאאאאאאאאאא. אגדשי טופו של אונמי (צילום: יחסי ציבור)

לאורך השנים, האגדשי טופו של אונמי היה הסטנדרט. המודל לחיקוי. קו ההשוואה. קוביות טופו בגודל ביס מדויק, עטופות במעטפת שמטוגנת לפריכות מושלמות, בתוך ציר דאשי מתקתק. אם היה לי שקל על כל פעם שהזמנתי אגדשי טופו במסעדה ואז אמרתי לילדים "זה נחמד אבל של אונמי יותר טוב" היה לי עכשיו כסף לאיזה שתי בדיקות אנטיגן ביתיות (סליחה, המחיר עלה בינתיים, אז בדיקה אחת, אבל עם שני מטושים).

המנה שקיבלנו השבוע לא רק שלא הזכירה את המופת הקולינרי שאכלנו עשרות פעמים, אלא ממש ביזתה אותה. גם אם היינו רוצים לתת הנחת משלוח ולזכור שהמנה נסעה דרך, היינו נאלצים להודות שהיא נראתה כאילו היא לא נשארה בגוש דן, יותר כמו אחרי משלוח לאלפא סנטורי. אוסף קוביות טופו קטנות, לבנות ורופסות במרקם בלתי אכיל, גם אחרי רבע שעה של ניסיון חימום כושל ב-Air Fryer. אל תשאלו איך גיליתי. פשוט כישלון מוחלט. חלום שהתרסק. הכי קרוב שאדם שנשוי באושר יותר מ-22 שנה מגיע לעוגמת נפש רומנטית.

המילה "סלט" הייתה צריכה לעורר את חשדנו. סלט סשימי, אונמי (צילום: יחסי ציבור)

ועכשיו, אחרי שפרקנו, אפשר להתחיל באופן מסודר. נניח בעובדה שאונמי, כבר יותר מעשרים שנה, היא מהטופ של המסעדות היפניות שיש לישראל להציע. מקום שתמיד לקח את עצמו ואת הלקוחות שלו ברצינות. במיוחד עכשיו, עם סגירתה המצערת של יאקימונו רוטשילד הי"ד, אונמי נשארה שריד כמעט אחרון מדור המייסדים של סושי הפרימיום בתל אביב.

גם בתחום המשלוחים אונמי תמיד שמרו על סטנדרט גבוה. הם היו בין המסעדות הראשונות שבנו מתחם נפרד, צמוד למסעדה, שמטפל בשליחויות ובטייק אווי כדי למקסם את השירות. הם מחזיקים שירות שליחים משלהם, לא רק דרך האפליקציות, כדי לשלוט טוב יותר על חווית הלקוחות. לא בטוח שמה שקרה שם השבוע – למשל העובדה שהזמנו מראש לשעה מסויימת וכשהגענו, בדיוק בזמן, נאלצנו לחכות עוד חצי שעה עד שההזמנה הייתה מוכנה – זה בדיוק הסטנדרט שאליו הם שאפו, אבל נתעלם, כי זמנים קשים וכי האוכל מחכה.

נקודת אור משמעותית בארוחה. טורי ראמן, אונמי (צילום: יחסי ציבור)

והאמת, אחרי שעברנו את חמשת שלבי הקבלה של האגדשי טופו (חוסר אמונה, בדיקה כושלת, נסיון חימום, בדיקה ממש כושלת, דמעות), כמה דברים דווקא הציפו את כל הזכרונות היפים מפעם. למשל מנת הקארי פירות ים. לא רק בגלל שחומרי הגלם, בעיקר השרימפס והקלאמרי, היו מצויינים ועשויים טוב ובכמות מכובדת, אלא כי הקארי עצמו היה עדין באופן כמעט לא טבעי. מחליק בגרון בנעימות אין סופית, אבל עדיין מצליח לעטוף את טבעות הקלאמרי ולשמור על נוכחות רגע אחרי שהביס כבר הסתיים. פשוט עונג שלא נגמר עד שהוא לגמרי נגמר, ביחד עם האורז וביצת העין שאיתו (שהצליחה באופן פלאי להישאר קצת נוזלית).

הטורי ראמן הצליח גם הוא לשמור על הרמה המצויינת. הציר עצמו, עשיר ועם עומק של טעמים היה מעולה ובטח אחד המוצלחים שאפשר למצוא היום באזור. הוא היה מפוצץ באיטריות, הפרגית מתובלת ביד בטוחה והשילוב של כל המרכיבים ביחד היה פיצוץ של אושר. גם פה, היה ברור שמישהו השקיע מאמץ מיוחד ומחשבה, כי למרות זמן המשלוח כל המרכיבים הצליחו לשמור על נוכחות בלי הסמרטטות.

מתקתק, עסיסי, מלא אוממי.יאקיניקו יוסוג'יו, אונמי (צילום: יחסי ציבור)

אם לרגע היה נדמה שאנחנו על דרך המלך (חלום שלי לשבת לארוחת ערב עם גילי נתנאל) הגיע סלט הסשימי וקצת צינן את ההתלהבות. הוא לא היה רע בשום צורה, חייבים להגיד, ופיסות הדג השמנמנות היו מצוינות, אבל כל האירוע הרגיש קצת כמו נסיון הסוואה כי נזקקנו למשלחת חיפושים כדי לאתר את הדג בתוך גינת הירק המכונה "כלי המשלוח". חשוב להגיד, זאת לא הייתה הונאה צרכנית, בטח לא במונחים תל אביבים, אבל אם צריך לסכם במשפט את הרושם המרכזי שהמנה הזו השאירה, זה יצטרך להיות משהו מאזורי ה"המון עלים, לא המון דג".

היאקיניקו לוסוג'יו החזיר את הדברים לרף המצויינות. נתחי בקר על הגריל עם מרינדה שמשלבת מתיקות ואוממי, מוגשים על אורז. על פניו, מנה פשוטה למדי. בפועל זה עונג מתמשך של משחקי טעם ומרקם. הבשר היה עשוי בדיוק שמו שצריך, צרוב, אבל לא יבש, משתלב מעולה עם הרכות של האורז, ומוצף בקרנבל של טעמים שמשתלבים ביחד לריקוד סוער של כיף. שלא לדבר על העובדה שכמו הראמן, זאת מנה נדיבה ומשביעה שיכולה בקלות להיות ארוחה שלמה לבן אדם רעב.

לא לסושי הזה פיללנו. קומבינציית סושי גינזה, אונמי (צילום: יחסי ציבור)

ואז הגענו לסושי. וכאן, אין דרך קלה להגיד את זה, חווינו סוג של פלאשבק להתחלה. זה לא היה גרוע כמו הטופו בשום אופן, אבל להגיד שזה היה סושי משלוחים סטנדרטי תהיה סוג של מחמאה. למעשה, סיכוי סביר שמהסושיה המקומית שלכם אתם יכולים לקבל יותר. הכל התחיל ונגמר באורז שהיה חסר טעם כמו ויכוחים פוליטים בטוויטר ודחוס כמו קרון רכבת ביום ראשון בבוקר. עדינות? קלאס באפס מאמץ? קימונו סושי, ממציא הרול המודרני, היה מבצע שוב חרקירי אם הוא היה נחשף לאירוע (הפעם הקודמת, אגב, הייתה בגלל הרול כבד אווז ב"סוהו").

משא הכבדות של האורז חנק כל אפשרות להבדיל בין טעמים ומרקמים ומה שקיבלת הוא עוד ועוד ביסים שלכולם בדיוק אותו הטעם – טעם של רוטב טריאקי, כי רק הטבילה בו הצליחה להפוך את האורז לסביר. בשלב מסוים פשוט פירקנו רולים ואכלנו את הדג כסשימי. היה חביב לפרקים, עם תחושה של אכזבה. וזה בדיוק המקום שבו אונמי נמצאת עכשיו, לפחות בשירות המשלוחים שלה. פה ושם מנות טובות בווליו פור מאני מצוין, אבל אם אתם כמונו ודמיינתם שתקבלו ארוחה איכותית עם קלאסיקות מקומיות במחירים מפתיעים לטובה, תחזיקו חזק. כי יהיו רגעים טובים, אבל יהיו גם רגעים של נפילה מהציפיות למציאות. וזה עלול לכאוב.

אונמי, הארבעה 18, א'-שבת 12:00-אחרון הלקוחות, 03-5621172
★★✯ 2.5 כוכבים. ♥♥♡ 2.5 מסכות (לא אנחנו צריכים להעיר לשליחים לשים מסיכה כשהם ממתינים בחלל סגור)

אגדשי טופו – 43.20
סלט סשימי – 61.20
טורי ראמן – 64.80
יקינקו יוסג'יו – 61.20
קומבינציית סושי גינזה – 162
קומבינציית סושי טסוג'יקי – 162
קליפורניה רול 37
טקה רול 32.40