בחמש ושלושים אופנוע נתקע בצמרות הברושים
זה מה שקרה כשהאמן טל אנגלשטיין זכה במענק פרויקט החלומות של בירה מכבי ליריד צבע טרי
תוכן ממומן | בירה מכבי
במבואת הכניסה ליריד צבע טרי, שיפתח מחר במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב, שתל טל אנגלשטיין צמרות של ברושים, מעין חלק עליון של יער. אנגלשטיין, שזכה במענק ״פרויקט החלומות״ של בירה מכבי בסך 100 אלף שקלים, כלא בסבך הצמרות אופנוע שטח, תקוע בתוכן כבסוף עגום של פעלול מוטורי, וממנו בוקעים כבלים המעבירים בין הצמרות זרם חשמלי. התוצאה – תמונת נוף סוריאליסטית של ניסוי שנכשל, אפקט מדעי שאורגן מחדש שמעלה את השאלות: מי האופנוען? איפה הוא עכשיו? מה קרה לו? ואיך לעזאזל הוא מצא את עצמו בצמרות הברושים.
היצירה מגלמת את התשוקה להמריא לשמים, אבל יש בה גם הבט של שיבוש, כמו טיול פסטורלי בטבע שמופר פתאום כשמגיעה להקת אופנועים מרעישה. ״האופנוע תקוע בין הצמרות, אבל מישהו חיווט אותו לשם. הפער בין שני המקומות האלו הוא המקום שבו העבודה מתקיימת״, אומר אנגלשטיין. ״במהלך העבודה על המיצב הסתכלתי הרבה על אופנוענים ועל ספורט אתגרי, וגיליתי שני היבטים מעניינים: מצד אחד השחתה, אופנוע שרוצה להגיע למקסימום, מזהם, עושה רעש, חוצה את הנוף קצת כמו טרוריסט. ומצד שני יש את האופנוען שרוצה להתחבר לטבע ולמרחבים, וכדי לממש את התשוקה הזאת הוא צריך להתעמת עם הטבע, להרוס אותו כדי להגיע לאינטימיות עימו. יש בדינמיקה הזאת המון חיות״.
[tmwdfpad]אנגלשטיין (27), בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, נתקל בקול הקורא לפרויקט החלומות של בירה מכבי בצבע טרי – מהמענקים הגדולים בעולם האמנות הישראלי – כשהיה בהודו. ועדת השופטים בראשות האוצרת עדנה מושנזון בחרה בהצעתו מתוך כ־100 הצעות, כהמשך לשיתוף הפעולה האמנותי של בירה מכבי עם יריד צבע טרי שהחל בשנה שעברה, במטרה לתמוך באמנות ישראלית, אלטרנטיבית וצעירה.
״הרבה חברים שלחו לי את הלינק ואמרו לי ׳זה מושלם בשבילך, תמיד יש לך רעיונות יקרים ופומפוזיים׳״, הוא נזכר בחיוך. ״כשחזרתי ידעתי שאני אגיש הצעה, אבל לא ציפיתי שאני אזכה. זה היה מאוד מרגש״. הרעיון לפרויקט, הוא מספר, התחיל מהרצון להעביר זרם חשמלי בצמרת של עץ, כך שמי שיגע בעץ ירגיש זרם כמו של גדר חשמלית. ״אהבתי את המחשבה על חשמל שעובר בעץ: יש משהו בצמרות של ברושים שמזכיר את האופן שבו חשמל עובד, גם בצורה וגם בענפים. תוך כדי העבודה גיליתי את הניצוץ החשמלי, אז הבנתי שצריך להיות פלוס ומינוס. עזבתי את הרעיון של המגע והתמקדתי בשני הברושים כפלוס ומינוס, סוג של זוגיות; עניין אותי החיבור בין שתי הצמרות, שמעביר גם אינפורמציה, כמו שאוטו אחד עוזר לאוטו אחר כשנגמר לו המצבר. אהבתי את זה שהאוטו והעצים ׳עוזרים׳ אחד לשני״.
הצבת האופנוע בין צמרות הברושים היא לא הפעם הראשונה שאנגלשטיין בוחן גבולות בעבודותיו. בשנת 2013 פגש אנגלשטיין ארבעה פאנקיסטים. לאחר שלא ישנו כל הלילה הם נטלו כדורי שינה ובמשך שמונה שעות ישנו על דיונת חול צבועה בשחור שהציב בגלריה בבצלאל, כשהמבקרים מטיילים ביניהם. שנה לאחר מכן פגש אנגלשטיין בשיקאגו תיירת מדרום קוריאה, מצוידת במצלמת וידיאו. הוא שיכנע אותה להיכנס לשק חצי שקוף המשמש את תעשיית החקלאות, שנתלה בחלל התצוגה מגובה שישה מטרים. שנה לאחר מכן הציג את פרויקט הגמר שלו בבצלאל, שעורר מחלוקת בעקבות השימוש שלו בפרפרים חיים.
״אנשים שהולכים לתערוכות רגילים לראות המון דברים שונים והמשמעות נוצרת כתוצאה מהפערים ביניהם: המבט נודד, קצת כמו בשופינג, אבל העבודות שלי הן לא מיצבים מרובי פרטים: בדרך כלל יש בהן רגע אחד שאתה אמור לצלול לתוכו״, הוא מבהיר. ״אני מוצא את עצמי מציג עבודות שמסוכסכות עם הסביבה שלהן או עם תנאי התצוגה שלהן, כמו האופנוע שמרעיל את החלל, או העבודה עם הפאנקיסטים, שכוללת התפעלות והתבוננות במישהו פגיע. בכל מיצב אני מנסה לממש רעיון וחזון שאני מדמיין במשך תקופה ארוכה, ובמימוש שלו תמיד נבדקת גם מידת ההתאמה שלו לעולם החומרי והחברתי. אני מודע להשלכות של מה שאני עושה: לסאונד של דוושת האופנוע על הגז, לסכנה שמלווה לשימוש במתח גבוה, אבל זה לא מה שמניע אותי״.
זו לא פרובוקציה?
״לרגע לא מעניין אותי אם אני הולך לעשות פרובוקציה או לא, אני מתעסק במה שמושך אותי ומסתובב לי בראש. כשהייתי קטן הייתי מצייר המון, אבל אלה תמיד היו ציורים שאנשים יותר נבהלו מהם מסוג הציורים שסוחטים מחמאות. הדרייב שלי מעולם לא נבע מזה שאנשים אמרו לי איזה יפה אני מצייר. אני לא חושב שאני אוהב למתוח גבולות או לבחון גבולות, אני חושב שאולי יש לי בעיה עם גבולות: זה הכוח שגורם לי לעשות דברים. מעניין אותי לגעת בחומרים שהם לא טריוויאליים, ואז לבדוק איך אני מתמודד איתם״.